פרופסור אלי וקסמן ממכון וייצמן מעריך שאילולא הוטל סגר, מספר הנדבקים בקורונה בחודש ינואר היה מכפיל את עצמו ומספר החולים קשה היה מכפיל את עצמו וכך גם מספר המתים. בעוד שמערכת הבריאות הייתה קורסת, למעלה מאלף בני אדם נוספים היו מקפחים את חייהם. אבל מה שהנתונים המזעזעים על השתוללות הקורונה בישראל בחודש האחרון אומרים לנו הוא שהסגר בעצם לא נאכף. ושההתפשטות של המוטציה הבריטית הייתה הרבה יותר מהירה עד כה מאשר ההשפעה המגוננת של חיסוני-נתניהו. הצירוף של מחדל נתב"ג ומחדל הסגר-לא-סגר עם ההתפרצות המחודשת של הנגיף הניבה כישלון לאומי. והניבה אסון אנושי. יום אחרי יום אחרי יום היא עולה בחיי אדם.
במצב דברים זה, התגובה של ממשלת ישראל הייתה אמורה להיות ברורה: הארכה של הסגר והידוק של הסגר. לא עוד לוויות של גדולי דור בירושלים. ולא עוד לוויות של המונים זועמים בטמרה. ולא עוד תנועה של מאות אלפי כלי רכב בנתיבי איילון. ולא עוד מסיבות-קורונה חתרניות. אלא אכיפה אמיתית, תקיפה, נחרצת ושוויונית בכל רחבי הארץ על כל המגזרים בחברה הישראלית. והשקה של מסע הסברה מתוחכם אשר יבהיר שמאחורי כל עבירת-סגר ניצבת מיטתו של מונשם. והפעלה של תוכנית כלכלית נדיבה אשר תזרים מיד מיליארדים רבים לכל בעלי העסקים והמובטלים הנמצאים במצוקה. ויציאה למבצע יזום ונמרץ של חיסון של אותם מבוגרים שלא הגיעו עד כה אל קופות החולים. כדי שנרוויח את החודש הקריטי שלו אנחנו זקוקים עד שחמישה מיליון ישראלים יהיו מחוסנים. ועד ש-95% מבין הנמצאים בסיכון גבוה יהיו מחוסנים. ועד שחומת המגן של פייזר תוכל להגן עלינו מפני נחשול-הצונאמי של התחלואה הגואה.
אבל התגובה של ממשלת ישראל היא בדיוק הפוכה. באופן בלתי-מובן היא נכנעת לפופוליזם ברגע הקריטי ביותר במערכה. והיא מחליטה לצאת מהסגר השלישי כאשר מספר החולים הקשה כמעט כפול משהיה ביום שבו ישראל נכנסה לסגר השני. וכאשר מספר המתים הוא פי שלושה משהיה ביום שבו ישראל נכנסה לסגר השני. ובכך היא בעצם מכריזה על תבוסה. ובכך היא בעצם מודה בפשיטת הרגל של מדיניות-האקורדיון שבה בחרה. ובכך היא גם מצווה עלינו את הסגר הרביעי. ואת התחלואה הקשה ההמונית. ואת התמותה ההמונית. אשר יגרמו לכך שאחרי ינואר השחור יהיו לנו גם מארס שחור ואפריל שחור. אביב של אלפי קברים.
לכאורה, לממשלת ישראל יש אליבי. הלוא מרבית מפלגות האופוזיציה ומנהיגי האופוזיציה התנגדו באופן עקבי לסגרים ודרשו לפתוח, לפתוח, לפתוח. גם האופוזיציה שבתוך הממשלה (כחול לבן) הייתה מסויגת ביחס לסגרים הקודמים וכעת היא דורשת באופן אולטימטיבי להסיר את המגבלות. ואילו הציבור עייף מאוד. שחוק, מותש, כמעט נואש. ובאולפנים הפופוליסטים אוחזים כדרכם בשני קצוות המקל. הם גם דורשים שהחנויות והשווקים והתיאטראות והמסעדות ייפתחו – והם גם מצפים לכך שהחולים יפסיקו לחלות והמתים יפסיקו למות. ובקיצור: קקופוניה. קרחנה. בלגן. אחרי אחד עשר חודשים של מגיפה נדמה שכמעט כולם איבדו את העשתונות ויצאו מדעתם. די. אי אפשר עוד. תנו לנו ישועה-כהרף-עין. תנו לנו החלמה עכשיו.
אבל האליבי לא יעמוד. כי בסוף בסוף – הממשלה היא הריבון. והממשלה היא הנושאת באחריות. כאשר היא עושה נפלאות במבצע החיסונים והופכת את ישראל למובילה עולמית – היא זכאית לשבחים. אבל כאשר היא נכשלת באופן מחפיר מול גל המוטציות – היא חייבת בדין וחשבון. הכניסה המאוחרת לסגר השלישי, הניהול הכושל של הסגר השלישי והיציאה ההזויה מהסגר השלישי הם מחדל אסטרטגי. אשר עלול לגרום לכך שבפסח הקרוב לא נחגוג את החזרה לחיים אלא נבכה את המתים.