בנימין נתניהו הוא ללא ספק אשף פוליטי. מסע הבחירות שהוא עורך בימים אלה במגזר הערבי הוא אחד השפנים הגדולים ביותר שקוסם כלשהו שלף אי פעם מכובע הצילינדר השחור שלו. בחסות המלחמה בקורונה הלך נתניהו לטירה וביקש מהערבים הישראלים להתחסן. והלך לאום אל־פחם ואמר שאין שום סיבה שלא יהיו בארץ חיבוקים בין יהודים לערבים כפי שיש בדובאי ובבחריין. והלך לנצרת ואמר שאזרחי ישראל הערבים חייבים להיות חלק מהחברה הישראלית, באופן מלא ושווה. והבטיח עידן חדש ביחסים בין יהודים וערבים. בתוך שבועות אחדים ראש הממשלה המכהן הצליח לעשות איגוף אנכי לרשימה המשותפת ולשמאל הישראלי והצניח את כוחותיו בעומק הערים הערביות. אחדים מהסוקרים מעריכים שהוא עשוי לקושש שם שני מנדטים. תומכיו ויועציו מקווים לשלושה או ארבעה.
אבל הסיפור הגדול כאן אינו רק נתניהו. הסיפור הגדול הוא המהפכה השקטה שהתחוללה בציבור הערבי־ישראלי במהלך שנות שלטונו. בתוך כעשור, מספר הסטודנטים הערבים בישראל עלה מ־24 אלף לכ־51 אלף, ושיעורם בכלל הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה עלה מ־10 אחוזים ל־18 אחוזים. גם מספר הסטודנטים הערבים הלומדים את מקצועות ההנדסה ומכשירים את עצמם לעבודה בהייטק הוכפל. שיעור הנשים העובדות עלה בכ־50 אחוזים וההכנסה הממוצעת של משק הבית הערבי עלתה בכ־50 אחוזים. שיעור הערבים מבין הרופאים בישראל הגיע ל־17 אחוזים ושיעורם מבין הרוקחים הגיע ל־47 אחוזים. מספר תחנות המשטרה במגזר הערבי עלה מאחת לעשר. כעשרה מיליארד שקלים הוזרמו לפיתוח חסר תקדים של היישובים הערביים בישראל.
נוצרה כאן נקודת מפגש בין שני תהליכים משני מציאות. מצד אחד, ממשלת ישראל התעוררה סוף־סוף, הבינה שאי אפשר להותיר את אזרחיה הערבים מחוץ למחנה והתחילה לפעול בתקיפות כדי להעניק להם הזדמנויות שוות. מכאן באה תוכנית החומש 922 שאושרה בשנת 2016. ומכאן באה סדרת יוזמות נוספות שחוללו תפנית במוסדות החינוך ובהשכלה הגבוהה. ומכאן באה הרוח החדשה שדווקא ממשלה ימנית הביאה למגזר הערבי. מצד שני, גם הקהילה הערבית־ישראלית עצמה עברה שינוי עמוק. תהליך המודרניזציה הואץ מאוד. ההבנה של חשיבות ההשכלה הגבוהה והתעסוקה המלאה התרחבה. המגמה של שחרור הנשים התעצמה. שיעורי הילודה ירדו מאוד. התפתח אתוס חדש המציב בראש סדר העדיפויות את הקדמה, השגשוג וההשתלבות.
מתחת לפני השטח התרחשו שתי תמורות נוספות. בתחילה הייתה זאת הדעיכה הפלסטינית. מאז שהאינתיפאדה השנייה שקעה, גם התנועה הלאומית הפלסטינית התחילה לשקוע. מחמוד עבאס איננו יאסר ערפאת. אין בו כריזמה זדונית. בניגוד לקודמו, הוא אינו הגיבור ואינו הפנים ואינו ההתגלמות של המהפכה. גם העולם של שנות האלפיים שונה מאוד מהעולם של שלהי המאה ה־20. הוא מעשי, תכליתי וטכנולוגי. יש בו אפס סובלנות לרומנטיקה לאומנית, צדקנית והרסנית. בהדרגה, רמאללה איבדה את ההשפעה שהייתה לה על כפר־קאסם ואום אל־פחם. הזהות הפלסטינית חדלה להיות הזהות הדומיננטית של ערביי ישראל. במקום להתבייש בכך שנותרו לחיות בגבולותיה של המדינה היהודית – הם התחילו להיות גאים בכך. האזרחות הישראלית הפכה מאילוץ כפוי לזכות.
אחר כך הייתה זאת ההתפכחות הערבית, אשר באה בעקבות האביב הערבי של 2011 – המהפכה ומהפכת הנגד במצרים, התהפוכות בתוניסיה וההתפרקות בלוב, מלחמות האזרחים בעיראק, בסודן ובתימן, האסון האנושי בסוריה. פתאום התגלה שאין אומה ערבית אחת המשלבת שגשוג וחירות, ואין אחת המעניקה לאזרחיה את שהמדינה הציונית מעניקה לאזרחיה הערבים. ופתאום היה ברור שעל אף כל הטרוניות, החיים תחת הלאומיות היהודית בנצרת טובים לאין ערוך מהחיים תחת הלאומיות הערבית בדמשק. ובשקט בשקט, ערביי ישראל התחילו להפנות עורף למורשת הכלל־ערבית המזויפת של עזמי בשארה, ולמורשת הקומוניסטית המיושנת של מק"י, ולמורשת של האסלאם הפוליטי הרדיקלי. בלי להודות בכך, ערביי ישראל בחרו בישראליות.
כך שהיום שאחרי הבחירות יהיה חשוב. בין שנתניהו יישאר עמנו ובין שילך לדרכו – על כולנו תוטל החובה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית, להושיט יד לערביי ישראל ולבנות איתם מערכת יחסים חדשה, הוגנת ובריאה, שתשאיר מאחוריה את הקיצוניות הפלסטינית, הקיצוניות הערבית והקיצוניות היהודית, ותכונן כאן סוף־סוף שותפות אמת של אזרחים. ברית של ישראלים.