א
על פי מפת המתחם שמביא מומחה הגרעין פרנק ברנבי, המבנה הפנימי הוא פחות או יותר מלבני, כמעט סימטרי. כך שסמוך לכניסה נמצאים משרדי המנהלה, כיתות הלימוד, חדר האוכל, הספרייה, ובאזור הדרומי נמצאים מכון 4 (שבו
מטפלים בפסולת הרדיואקטיווית), מכון 8 (שבו מעשירים אורניום בצנטריפוגות גז) ומכון 9 (שבו מפעילים טכנולוגיית לייזר ייחודית להעשרת אורניום). אבל האזור המרכזי, העיקרי, המשתרע מעבר למבנים של מכון 5 (שבו יוצקים את מוטות האורניום הטבעי ומצפים אותם באלומיניום לקראת התקנתם בליבה) בנוי כך שהוא ערוך משני עבריו של איזה קו תכנוני מרכזי, ציר סמוי מן העין, החוצה את הדשאים-במדבר ואת הדקלים-במדבר ועובר בין הכבישים הפנימיים
והמדרכות והמבנים הדו קומתיים הבנויים בטון מחוספס וחולף על פני מכון 3 (שבו מפיקים אורניום מאבקה של "עוגה צהובה" ומשחזרים אותו אורניום שכבר אוכל בליבה) ומכון 1 (שמתוכו מפעילים את ההנדסה והפיסיקה של הליבה)
ומכון 2 (שהוא העיקר ובו מפרידים את הפלוטוניום 239 ואת הליתיום 6 ומפיקים גם טריטיום ומייצרים את הרכיבים הסופיים) ומוליך בסופו של דבר אל אותה כיפה מעוגלת, כסופה, שקוטרה 18 מטר וגובהה 25 מטר, ושעל פי השרטוט הדו ממדי של ברנבי ועל פי השרטוט התלת ממדי של הסנדיי טיימס היא בעצם המבנה המרכזי, הדומיננטי, שהכל מתנקז אליו. המוקד. מרכז הכובד של המזרח התיכון. ליבת הסיפור.
ב
אפשר לראות זאת גם כך: כדי להקים ולקיים מדינת יהודים במזרח התיכון צריך היה לפרוש מעליה מטריית מגן. צריך היה לבנות חממה מערבית כלשהי שתעניק ליהודים הגנה מפני העוינות הטבעית שעוררו בחדירתם לארץ ומפני
התנאים הקשים של הסביבה שלתוכה חדרו. צריך היה להניח עליהם איזשהו פעמון זכוכית שבתוך דפנותיו המשורינות יוכלו לערוך את הניסיון הדרמטי שלהם לצמוח, להתפתח ולהכות שורשים. למרבה ההפתעה מי שהעניק ליהודים את פעמון הזכוכית הזה היו דווקא הבריטים. מאז הצהרת בלפור סיפקו לעובר הציוני אותו אינקובטור מנדטורי שהיה גדול
ומסורבל ורב סתירות, אבל בתוכו – ורק בתוכו – יכולה היתה הציונות להתפתח. אבל גם כאשר הבריטים עזבו, נדמה היה לקברניטיה של המדינה החדשה שעידן ההגמוניה המערבית במזרח התיכון לא לגמרי הסתיים. שהמעצמות המערביות עדיין כאן ובשל כך מדינת היהודים איננה לגמרי לבד. אבל לקראת אמצע שנות החמישים, מתברר פתאום שהעידן הקולוניאלי אכן הסתיים לחלוטין, שאירופה נסוגה מכאן, שהמעצמות הקשישות הולכות ונהדפות, שישראל נשארת לבד. במקביל מתברר שהלאומיות הערבית מתגבשת, מתחילה לעבור תהליכים של מודרניזציה מואצת, חלקה צבאית. רק אז נתקפים קברניטיה של המדינה הצעירה במעין בהלה אסטרטגית, מובנת לחלוטין. שכן פתאום מתברר שהתנאים היסודיים שעליהם התבסס המאמץ הציוני ושבתוכם התרחש הנס הציוני אינם מתקיימים עוד. פתאום מתברר שהניסוי הזה, אחד הדרמטיים ביותר במאה העשרים, נותר חשוף לחלוטין, ללא מטריית מגן. ב-1955, כאשר בן גוריון חוזר משדה בוקר, הדברים כבר פחות או יותר ברורים: את מטריית המגן הישנה, המערבית-קולוניאליסטית, צריך יהיה להחליף עכשיו בחדשה, מדעית-טכנולוגית. במקום לסמוך על ההגמוניה המדינית האירופית צריך ליצור הגמוניה חדשה, מתוצרת עצמית. ובקיץ 1956, בשיחות שהוא מקיים עם עוזריו, בן גוריון מחדד מאוד תפישה שהחלה להתגבש אצלו עוד ב-1949. כעת הוא כבר אומר את הדברים במפורש: אנחנו צריכים אופציה גרעינית.
ג
ב-1956 רק לשלוש מדינות בעולם יש נשק גרעיני: ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה. אפילו צרפת לא מגיעה לייצור ולהרכבה של פצצה אטומית אלא ארבע שנים מאוחר יותר. לעומת זאת ישראל של שנת 1956 היא מדינה בת 1.8 מיליון, מדינת מהגרים שברירית, מתועשת רק למחצה, אשר עדיין לא מסוגלת לייצר טרנזיסטורים או מכונות כביסה. כך שעצם המחשבה שמדינה בסדר גודל כזה תצליח לרכוש לעצמה את אופציית הנשק המתוחכמת והיקרה בתבל, שאפילו מעצמות גדולות מתקשות בייצורה, נראית לרבים מגלומנית לחלוטין, הרפתקנית, לא לגמרי שפויה.
ובכל זאת, האיש שהקים את מדינת היהודים כמה שנים קודם לכן נחוש בדעתו: ישראל חייבת להתגרען. פרופ' יאיר עברון מאוניברסיטת תל אביב אומר שתפישתו של בן גוריון נובעת משלושה גורמים: אמונה שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא עמוק ולא יהיה לו פתרון דיפלומטי מהיר; חרדה שכוחו של צה"ל לא יעמוד לו לאורך זמן; והסינדרום של מנהיג מדינה קטנה הנושא באחריות כמעט על-אנושית לקיומה ומחפש לעצמו רשת ביטחון, תעודת ביטוח קיומית. גם ד"ר אבנר כהן מצביע על הפסימיות הבסיסית של בן גוריון כסיבה העיקרית לאמונה הכמעט אובססיווית בכורח לפתח נשק גרעיני ישראלי. בספרו (Israel and the Bomb) מביא כהן ציטטה מדברים שנושא בן גוריון בישיבה סגורה של מזכירות מפא"י בדצמבר 1954. אחרי שהוא מנתח את האיומים האסטרטגיים הנשקפים לישראל ואת בעיות העומק של החברה הישראלית אומר הזקן שיכול מאוד להיות שהביטחון הסופי של ישראל יהיה תלוי בפיתוח המדעי שלה. אבל יותר לא אדבר על כך, אומר בן גוריון. יכול להיות שזה הדבר האחרון שיציל אותנו.
ד
רבים מתנגדים: פנחס ספיר, גולדה מאיר, זלמן ארן, דוד הכהן, מנהיגי מפ"ם, מנהיגי אחדות העבודה, לעתים גם לוי אשכול. גם רוב הפיסיקאים הבכירים (בעיקר עמוס דה שליט), רוב הקצינים הבכירים (בעיקר יצחק רבין), כמה
וכמה אינטלקטואלים בולטים (ישעיהו ליבוביץ, אפרים אורבך, אליעזר ליבנה). אחת התופעות המעניינות שמאפיינות את ויכוח הגרעין בישראל היא שבניגוד למדינות מערביות אחרות, הטיעון המוסרי, האופנהיימרי, כמעט לא תופש בו
מקום. שכן ברפובליקת המצור הישראלית של שנות החמישים והשישים זיכרון השואה עדיין קרוב מאוד והאיום הקיומי הערבי מוחשי מאוד. השילוב של שניהם עם אותה תחושה עמוקה, כמעט נשכחת, של צדקת הדרך, גורם לכך שמרבית המשתתפים בוויכוח לא מטילים ספק בכך שלישראל יש זכות מוסרית לבקש לעצמה את אופציית יום הדין. כך שטענותיהם של המסתייגים הן בעיקר ריאל-פוליטיות: יש החוששים מפשיטת רגל כלכלית, יש אלה החוששים מפשיטת רגל מדינית ויש החוששים מפשיטת רגל צבאית-קונוונציונלית. חלק חוששים מפני נטישה צרפתית, חלק מפני קרע עם
האמריקאים וחלק מפני התגרות בסובייטים. אחרים טוענים בפשטות שכל העניין איננו מעשי, שכל העניין הוא שיגעון של בי-ג'י, פנטזיה של הפרופסור ארנסט דוד ברגמן ושל המנכ"ל שמעון פרס. אין כל סיכוי, הם אומרים, שמדינה כמו
ישראל תוכל לעמוד במשימה מדעית-טכנולוגית כל כך מורכבת, כל כך יומרנית, כל כך מרחיקת לכת.
את הטיעון האנטי גרעיני האסטרטגי הסדור והשיטתי, מנסחים יגאל אלון וישראל גלילי. שני האקטיוויסטים הללו, שהיו במשך מרבית חייהם נצים טריטוריאליים, מייצגים בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים את היונים הגרעיניות
המובהקות של הממסד. במובן מסוים עמדתם היא תמונת ראי של עמדת בן גוריון: בשעה שהוא ניחן בפסימיות קונוונציונלית ובאופטימיות מדעית-טכנולוגית, הם ניחנים באופטימיות קונוונציונלית ובפסימיות מדעית-טכנולוגית. מעבר
לכך, הטיעון של אלון-גלילי מוחץ בפשטותו: מכיוון שבמזרח התיכון אין סיכוי להנהיג משטר יציב של מאזן אימה ומכיוון שבהעדר משטר שכזה המדינה הזעירה תהיה תמיד חשופה יותר משכנותיה לאימיה של מתקפת אטומית – אל
לה, לישראל, למען ביטחונה שלה, להיות זאת שמגרענת את האזור, להפוך את הסכסוך עם הערבים למרוץ חימוש גרעיני שעלול בסופו של דבר לסכן דווקא אותה.
ה
בן גוריון לא משתכנע ולא נרתע. בקיץ 1956, לקראת מבצע קדש, הוא שולח את שוליית הקוסם שלו לעשות קסמים בפאריס. ופרס אכן עושה קסמים בפאריס. הוא מנצל עד תום את אי הסדר וחוסר האחריות של הרפובליקה הרביעית, את תחושת העלבון של הפטריוטיזם הצרפתי לפני ואחרי הכישלון בסואץ, את האינטרס האנטי-נאצרי של תוך-כדי-העימות-באלג'יר ואת הסנטימנט הפרו-יהודי של עשור-אחרי-הגסטאפו. וגם את כל אותם פרפורים שליוו את גוויעת העידן הקולוניאלי. גוויעת הגדולה האירופית. הצעיר הישראלי הזה, יליד פולין, שרק 15 שנים קודם לכן הועלה סבו באש בידי הנאצים, שרק תשע שנים קודם לכן היה עדיין גזבר קיבוץ אלומות, מצליח להשיג את אחד ההישגים המדיניים המדהימים והתמוהים של המאה: החלטה של מעצמה מערבית מרכזית להעניק למדינה מזרח תיכונית שולית אופציה גרעינית. כולל הכל: מהנדסים, טכנאים, העברת ידע, ועל פי פרסומים זרים גם כור גרעיני, מפעל להפרדת פלוטוניום ויכולת טילית. תודות לשמעון פרס, לצרפת ולטכנולוגיה החדישה, מסתמנת לראשונה האפשרות שתהיה ליהודים יכולת שמעולם לא היתה להם: יכולת להשמיד עמים. להרוג מיליונים. להשיג ריבונית גרעינית. אם הפרטים שמביא ד"ר כהן בספרו נכונים, הרי שב-21 בספטמבר 1956 נחתם ההסכם הראשוני לאספקתו של כור קטן מדגם E- ב-3 באוקטובר 1957 נחתם ההסכם הקובע, הדרמטי, לבנייתו של הכור הגדול, 26 מגאווט, ולהקמתו של מפעל ההפרדה הסודי. בראשית 1958 כבר חפרו את הבור הענק במישור רותם, 14 קילומטרים דרומית מזרחית לדימונה. בפברואר 1959 רכשו מנורווגיה 20 טונות של מים כבדים. בראשית שנות השישים כבר הפיקו אורניום מהפוספטים שבנגב והשיגו אורניום באמריקה ובאפריקה ובמקומות אחרים. באפריל 1963 חתמו עם חברת דאס הסכם לאספקתם של הטילים מדגם ב-26 בדצמבר 1963 הפעילו את הכור והביאו אותו עד לרמה הקריטית. ב-1964 השלימו את
מפעל הפקת הפלוטוניום התת קרקעי. בסוף 1965 התחילו להפיק פלוטוניום. במארס 1966 נערך הניסוי המוצלח הראשון בטיל אשר שמו ייקרא "יריחו". וב-2 בנובמבר 1966, יום הצהרת בלפור, נערך הניסוי הקובע בנגב. עשרים יום לפני מלחמת ששת הימים, כאשר נדמה שאכן נשקף לישראל איום קיומי, וברור לגמרי שהמעצמות המערביות שוב עומדות מנגד, יש מי שמאיץ מאוד את התהליך. עד שב-28 במאי 1967, כך על פי דברים שכתב מנכ"ל רפא"ל, מוניה
מרדור, ושציטט ד"ר אבנר כהן בספרו, "הצוותים עוסקים בהרכבה ובבדיקה של מערכת נשק, שאת פיתוחה וייצורה הצליחו להשלים לקראת המלחמה. הבעת פניהם רצינית ומופנמת כמי שמכירים בערכה הרב, אולי הגורלי".
ו
האם פתחו שמפניה? האם השיקו כוסות? בספרו "ברירת שמשון" מספר סימור הירש שחודשים ספורים אחר כך, כשהוזמן יגאל אלון לביקור ראשון במנהרותיו של בסיס הטילים הישראלי בשיפולי הרי יהודה, דמעו עיניו. וכאשר הוזמן
פנחס ספיר לבקר בדימונה, התלהב עד כדי כך שחזר אל המרכז ואמר בהתרגשות: "לא תהיה עוד אושוויץ". כך על פי סימור הירש. באוויר מרחפת איזו רצינות עניינית שכזאת של ערב-מלחמת-קיום. ישראל מגיעה לאופציה המיוחלת מבלי שתקדיש לכך יותר מדי מחשבה, מבלי שתתלבט או תתייסר בתהיות עקרוניות. פשוט מפני שהמציאות הכתיבה את הדברים. שהרי נאצר עומד בשער ויש תחושה אמיתית של מאכלת על הצוואר. בספרו האוטוביוגרפי מספר שמעון פרס שערב ששת הימים הציע הצעה שיכולה היתה למנוע את המלחמה. על פי ספרו של אבנר כהן הציע פרס לערוך ניסוי
גרעיני הפגנתי שיציג את היכולת הישראלית החדשה. כח"כ מהאופוזיציה, רפ"י, השפעתו באותה תקופה לא רבה במיוחד, ואולם יכול מאוד להיות שיש אחרים שמעלים אותה בשיחות עם לוי אשכול. ראש הממשלה לא מתלהב, אבל גם לא פוסל. כאשר מתברר שההרתעה הקונוונציונלית הישראלית התמוטטה, ושגם הרמטכ"ל מתמוטט, ותחושת חוסר האונים והאימה הולכת וגוברת, אי אפשר לבטל לחלוטין את האפשרות האחרת. על פי ה"מידל איסט ג'ורנל" יש כבר הכנות בשטח. כתב העת מספר כי בתקופת ההמתנה מעמידה ישראל את היכולת הגרעינית שלה בכוננות הפעלה.
ואולם בראשית יוני, כאשר משה דיין התמנה לשר ביטחון וההצעה הונחה על שולחנו הוא פסל אותה מיד. דווקא דיין, שעל פי פרסומים זרים היה חסיד האופציה הגרעינית הישראלית, אמר לא.
ז
אבל זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים ניתן האות. כך על פי סימור הירש. אולי בגלל חרדת הסובייטים, אולי בגלל מצוקת ההתשה, אולי בגלל הטראומה של ערב מלחמת ששת הימים. ואולי פשוט מפני שמהלכים מעין אלה חייבים למצות את עצמם. אם מומחה הגרעין ליאונרד ספקטור אינו טועה הרי שבשלב כלשהו נעשתה בדימונה פעולה ישראלית טיפוסית של העצמת יכולות. על פי מקורות זרים שמצטט שי פלדמן, ראש המכון ללימודים איסטרטגיים, היכולת של דימונה הועלתה ל-70 עד 150 מגאוואט שדי בהם להפיק 40 ק"ג פלוטוניום, או 12-10 פצצות גרעיניות מדי שנה.
ואם יש אמת במה שהמקורות הזרים קובעים, הרי שבמקביל, בראשית שנות השבעים, כשנדמה שישראל היא אימפריה, הושלמה הכשרתו של בסיס הטילים שבשיפולי הרי יהודה, בין הכפר החרב קזאזה לכפר הנטוש זכרייה. ובנקודת זמן כלשהי בין שתי המלחמות, כך על פי הירש, הציבו את הטילים בתוך המנהרות שנחצבו תחת הגבעות האפורות, הכמו חרוכות, שבין שני הכפרים וציירו על מפת המזרח התיכון את הקשתות החדשות של טווח-טילים, שמעולם לא היו כמותן באיזור. בתחילה הן כיסו רק את הרדיוס של קהיר, עמאן, דמשק, אבל לימים, כך על פי פרסומים זרים, הן יגיעו עד אלכסנדריה, בגדד, חאלב, אולי אפילו טהרן. הקשתות האסטרטגיות האלה יוצרות מעין מעגל שישראל היא המרכז שלו. המוקד. על פי פרנק ברנבי וליאונרד ספקטור, ישראל היא כעת מעצמת פלוטוניום והפלוטוניום הזה הופך עכשיו לעיקרון המארגן של המזרח התיכון. הוא מעניק לישראל מונופול
אסטרטגי, מטריית המגן ההיא שבן גוריון ביקש. הוא אשר מציב את קיומה בתוך פעמון של זכוכית.
ח
רגע המבחן הגיע ביום שני, 8 באוקטובר 1973, כאשר מתקפת הנגד הישראלית בסיני נהדפה ונדמה שהכוחות הסוריים עלולים לחצות את הירדן ולחדור אל תוך ישראל הריבונית. הפעם לא רק ההרתעה הישראלית התמוטטה אלא יש חשש שמא אבדה גם יכולתו הפעילה של צה"ל הקונוונציונלי להגן על גבולות ישראל. להבטיח את עצם קיומה.
מקורות זרים רבים, ובהם סימור הירש, מספרים שבליל ה-8 באוקטובר ניהל קבינט ישראלי מצומצם ישיבה מיוחדת שארכה כל הלילה, אולי החשובה ביותר שניהלו מקבלי החלטות ישראלים אי פעם. השתתפו בה גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי, יגאל אלון, הרמטכ"ל דוד אלעזר והמזכיר הצבאי ישראל לאור. על פי הירש מתקבלת במהלך הלילה החלטה ליזום מתקפה ישראלית קונוונציונלית גדולה בצפון, אך גם לנקוט צעדים שונים למקרה של התמוטטות כללית. הירש מספר שבקבינט המצומצם מחליטים "להכין לפעולה את הטילים הגרעיניים בחירבת זכרייה… ואת שמונת מטוסי המסומנים במיוחד שהיו בכוננות של 24 שעות בתל נוף". הירש כותב שההחלטה העקרונית בדבר חימוש הטילים מתקבלת בקלות יחסית אבל נערכים דיונים מורכבים מאוד בשאלה כמה כלי נשק לחמש ולאן לכוון אותם. כמו כן מתקיים במהלך הלילה תדרוך ראשוני טכני "על ידי מומחים מדימונה ובראשם (מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית) שלהבת פראייר שמתאר את כלי הנשק ואת המטרות". על פי הירש רשימת המטרות המתגבשת בסופו של דבר כוללת "מפקדות סוריות ומצריות ליד קהיר ודמשק". פרופ' יאיר עברון בספרו "הדילמה הגרעינית של ישראל" מטיל ספק בחלק מהמידע שמביא הירש. על פי עברון הקבינט לא מקבל החלטות גרעיניות מפורשות, אבל דיין, מוטרד מאוד מכישלון מתקפת הנגד בסיני, "מעלה כמה רעיונות הקשורים ליכולת הגרעינית של ישראל". ואולם, מספר עברון, גם גלילי וגם אלון מתנגדים בתוקף. הם עומדים על כך שהמלחמה תישאר קונוונציונלית. גם אם התיאור של הירש איננו מדויק, על פי פרסומים בעיתונות הישראלית והזרה הישיבה של ליל ה-8 באוקטובר היא דרמה של ממש. שכן יכול מאוד להיות שהשאלה הגרעינית נשאלת לא רק בקבינט המצומצם עצמו, ודיין הוא לא הבכיר היחיד שחושב בכיוון זה. על פי הירש, כאשר תתואר פעם האווירה של אותו לילה ושל הבוקר שלמחרת, ייתפשו ישראלים רבים לבהלה רטרואקטיווית וילמדו
להכיר תודה לכמה פוליטיקאים שבדרך כלל לא מוקירים להם תודה: ישראל גלילי, למשל. ויגאל אלון. ולובשי מדים אחדים. ואפילו גולדה מאיר. על פי פרסומים זרים כל אלה מביטים אל תוך התהום באותו לילה, רואים מה משמעותה ומסרבים לפסוע אל תוכה.
ט
על פי מרדכי ואנונו התהליך הוא פחות או יותר כזה: בתחילה מניחים מאה וארבעים מוטות של אורניום טבעי בליבת הכור לתקופה של שלושה חודשים. אחרי שהמוטות עוברים תהליך של ניוון רדיואקטיווי, מוציאים אותם מן הליבה
ומניחים אותם במיכל קירור ל-14 שבועות כדי לצנן אותם ולהפחית את רעילותם. אחר כך מעבירים אותם ממכון 1 למכון 2, לתהליך ההפרדה הכימי. מורידים אותם בעגורן מיחידה 10 ליחידה 11 שבמפלס 3, כעשרה מטרים מתחת לפני הקרקע, ושם מסירים מן המוטות את ציפוי האלומיניום שלהם, ומעבירים אותם ליחידה 25 שבה ממיסים אותם במשך 30 שעות בחומצה נטרית המחוממת ל-109 מעלות. כאשר נוצרת התמיסה המכילה אורניום, פלוטוניום וחומרי ביקוע נוספים, מעבירים אותה בצינורות ואקום למפלס 4, לאולם הייצור המרכזי, הנשלט ממרחק על ידי מרכז בקרה במפלס 2. לידו נמצאת מרפסת גולדה, שממנה אפשר לראות את הכל. ממנה גם גולדה מאיר ראתה כפי הנראה את הכל. למטה, באולם הגדול, מסלקים את החומרים הרדיואקטיוויים מן התמיסה, מפרידים את הפלוטוניום מהאורניום, ומביאים אותו לריכוז הנדרש. אז מעבירים אותו ליחידות 31 עד 36 שבהן מעבדים אותו לאבקה ומעבירים אותו ליחידה 37 שבה בעצם אופים אותו. מה שמתקבל בסוף התהליך הוא מן כפתור שכזה שמשקלו 130 גרם. כפתור פלוטוניום. ועל פי ואנונו דימונה מייצרת תשעה כפתורים כאלה בשבוע, 34 שבועות בשנה. במלים אחרות, על פי ואנונו דימונה מייצרת 1.17 ק"ג פלוטוניום בשבוע, יותר מ-40 ק"ג פלוטוניום בשנה. אבל בכפתורים עצמם לא די. לכן מעבירים אותם למפלס 5 שהוא האזור הסודי ביותר, שבו מעבדים אותם למין כדורי מתכת מושלמים שגודלם כגודל תפוז או כגודל אשכולית ומשקלם עד ארבעה קילוגרם, כמשקל המסה הקריטית. את הכדורים המושלמים האלה, הדומים במשהו לכדורי ברזל, יוצקים על פי מידות מדויקות מאוד, מלטשים ומניחים אותם בתוך חצאי-כדורים של אורניום ושל
נחושת. הכדורים האלה הם כבר פחות או יותר הדבר עצמו. על פי ואנונו, אחת לכמה חודשים מגיעה לדימונה המשאית הלילית אשר בתוכה מניחים את התוצר הסופי הזה ובה מסיעים אותו אל מתקן ההרכבה הצפוני כשהוא מלווה בארבע מכוניות לא מסומנות ובשומרים חמושים ובצוות רפואי.
י
המומחים הזרים שחקרו היטב את ואנונו נדהמו מכמה וכמה דברים. הדהימה אותם העובדה שישראל הצליחה להוליך שולל את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את דבר קיומו של מפעל הפרדה תת קרקעי סודי ומתוחכם מאוד בשטח המתחם של דימונה, לא רחוק מהכיפה הכסופה עצמה. הדהימה אותם העובדה שכושר ייצור הפלוטוניום של דימונה עולה פי כמה וכמה על כל ששיערו. אבל במיוחד הדהימה אותם טענתו של ואנונו שביחידה 95 במכון 2 בדימונה מפיקים ליתיום 6. ושביחידה 99 במכון 2 בדימונה מייצרים טריטיום. שכן ליתיום 6 וטריטיום הם החומרים הנדרשים לייצורן של פצצות ניוטרון או פצצות ביקוע מועצמות או פצצות תרמו-גרעיניות. כל זה הוליך את החוקרים למסקנה שלא רק שלישראל יש נשק גרעיני טקטי וארסנל עצום של כלי נשק גרעיניים (100 עד 200 לטענת ברנבי), אלא שלישראל יש
כפי הנראה 35 פצצות תרמו-גרעיניות, פצצות מימן, שביכולתן למחות מעל פני האדמה ערים שלמות.
ואם כל זה נכון, הרי בן גוריון, פרס וברגמן הם שניצחו בוויכוח. אם הפרסומים הזרים צודקים היוזמה שבה פתחו באמצע שנות החמישים עשתה את ישראל בתוך עשור אחד למדינת גרעין. ואם הפרסומים הזרים צודקים הרי שבן גוריון ופרס וברגמן, ואיתם מנס פרת, מאיר (מוניה) מרדור, יוסף טוליפמן, שלהבת פראייר, ישראל דוסטרובסקי, יובל נאמן, אברהם חרמוני, צבי דינשטיין וצבי צור, אכן עשו את הלא ייאמן: הם יצרו את האופציה הגרעינית נגד כל הסיכויים.
ולמרות שבימים ההם נראה הרעיון פרוע לחלוטין, הם הפעילו באופן המחוכם ביותר הן את הקהילה המדעית הישראלית, הן את הקהילה המודיעינית הישראלית והן את הקהילה הדיפלומטית הישראלית לנווט בין כל המכשולים שעמדו בדרכם. הם היתלו במעצמות והערימו על הסדר הבינלאומי ויכלו לאתגרים המדעיים ושברו את המחסומים הטכנולוגיים וההנדסיים, עד שבסופו של דבר, על פי פרסומים זרים, הפכו את מדינת היהודים למעצמה לאקונוונציונלית. נתנו לסכסוך מענה גרעיני. יצרו את סיפור ההצלחה הכמעט דמיוני הזה, שאין ישראלי ממנו. והקימו בנגב את מפעל ההיי-טק הגדול הראשון.
יא
אור ראשון על מישור ימין. מישור רותם. בין הר ציד להר חצרה, צפונית מערבית למכתש הקטן, רובצים ערפילים של בוקר מוקדם על אדמת המדבר הלבנה. במפעלי הפוספטים יוצרים אורות לילה שטרם כובו תחושה כמעט ירחית, מדע
בדיונית. אבל מהכביש הראשי דימונה-סדום ומהכביש הראשי רותם-אורון כמעט לא רואים דבר. רק גדר סרגלית ארוכה ארוכה, ועליה שלטים חדשים "הכניסה אסורה, אסור לצלם". והשלטים הישנים, צהובים-מחלידים, של "אסור לצלם, העבריין ייענש". ואי אלה אמצעי צילום משוכללים. ואמצעים אחרים. וכרזות גדולות מפלסטיק לבן: "העם עם הגולן"; "אני עם הגולן"; "לא זזים". מעבר להן הצללית העמומה של מגדל אחד גבוה ומגדל אחד נמוך וכיפה כסופה. לא יותר.
כאשר אני יורד מהכביש הראשי ומחפש את אותה דרך צדדית שהמליצו לי עליה אני חושב על כך שהדבר המרשים בסיפור הגרעין הישראלי לא היה אך ורק סיפור הקמתה של דימונה. הסיפור המרשים לא פחות היה החלטתם של אותם ישראלים שהקימו את דימונה לנהוג כאילו לא הקימו את דימונה. בתחום המדיני היה לכך שם: הפצצה במרתף; העמימות הגרעינית; הנוסחה המבריקה של פרס של ישראל-לא-תהיה-ראשונה-להכניס-נשק-גרעיני-למזרח התיכון. מאחוריה הסתתרה מדיניות שהיתה נבונה מאוד גם בכך שאפשרה מידה סבירה של הרתעה מול הערבים מבלי לנקר את עיניהם. וגם בכך שאיפשרה לקבל יחס סלחני מהקהילה הבינלאומית מבלי להתגרות בה. בעצם היא איפשרה לכל הצדדים לא לראות כיצד ישראל הולכת ומתגרענת מול עיניהם. כל מי שעוקב אחרי האופן שבו האופציה הגרעינית הישראלית התפתחה מבין שהמערב קיבל את העובדה שיש משהו מיוחד במצב הישראלי המחייב את דימונה.
אבל מאחר שלא היה אפשר להודות בכך בקול רם, נוח היה לתת לפיסיקאי גרעין ישראלים ללמוד את אשר למדו. נוח היה שלא להקשות יתר על המידה על הדיפלומטים ישראלים שפילפלו את אשר פילפלו. לא רק מדיניות הגרעין של ישראל היתה עמומה – כל היחס של המערב כלפי הגרעין הישראלי היה עמום. והעמימות הכפולה הזאת איפשרה לדימונה לבוא לעולם, כמין תוצר של העדפה מתקנת כלפי היהודים בדור שמיד אחרי שואת היהודים. העמימות היתה מרשימה לא רק כמדיניות חוץ אלא כהחלטה ישראלית פנימית. זו היתה החלטה עמוקה מאוד על מקומה של דימונה בחיינו. שהרי בסופו של דבר, אף על פי שלכאורה בן גוריון ופרס ניצחו, גם לאלון וגלילי היתה השפעה עמוקה על התוצאה. כבר בשלב מוקדם מאוד הבינה ישראל את הסכנות שבגרעין, ועל כן, אותה ישראל שהקימה את דימונה, הבינה גם שאין לעשות בדימונה שימוש לא אחראי. שאין לנצל אותה במשחקים המדיניים הרגילים, אין לשלב אותה בתפישת הביטחון הרגילה, אין להפיק ממנה רווח פוליטי ואין לגזור ממנה הנחות צבאיות. אין להרגיע באמצעותה את הציבור בארץ, אין להחליש בגינה את מוכנותו של צה"ל הקונוונציונלי, אלא יש לשמור אותה באמת כאופציה. כמענה שאין לחשוב עליו למצבים שאין לחשוב עליהם. כמעין תשובה אולטרה מודרנית למועקה הבסיסית, הכמעט קמאית, של המצב הישראלי. לא יותר. מעבר לעובדה שהיה כורח אובייקטיווי לשמור על דימונה כחצי-סוד היה דבר מה עמוק ונכון מאוד ברצון של הישראלים לא לדעת על דימונה. לראות את דימונה אך ורק דרך אותם תצלומים מטושטשים שצולמו ממרחק רב מאוד בעדשה טלסקופית זרה. שכן לצד ההחלטה שדימונה היא חיונית, התפתחה בישראל גם התובנה שדימונה היא בלתי אפשרית. וכדי להפחית למינימום את הסיכון שאי פעם ייעשה שימוש כלשהו בדימונה, הבינו הישראלים היטב, ששבשום פנים ואופן אין להסתמך על דימונה. על כן יש לנהל את החיים כאילו דימונה לא קיימת.
יב
אבל דימונה כאן. וכאשר הדיפנדר השכור מטפס על הגבעה המומלצת, המרוחקת משהו, וערפילי הבוקר מתפזרים, אפשר לראות פתאום את שרואים בתצלומי הלוויין: כיצד הניחו כאן את הבטון והאספלט והצמחייה של דימונה בתוך כל המדבר הזה. כיצד הניחו כאן את קמ"ג כמו איזו משבצת זעירה, מאורגנת היטב, של פיתוח מערבי אינטנסיווי. כמו איזו האחזות מבודדת של מודרנה ישראלית. מוקפת גדר חשמלית. בתוך כל הנגב הזה, לא רחוק מגבעת שפיפון, תחת הרי
אפעה. כאשר אני יוצא מהדיפנדר ומתבונן בכל מה שסובב את דימונה – פיו הפעור של המכתש הקטן, הירידה התלולה אל סדום – אני חושב על האנשים מהשורה שעשו את קמ"ג. על פי רוב הם לא היו אנשים שהיה להם נוח עם מלים, עם
רגשנות, עם תובנות מורכבות. אבל הם היו הפיסיקאים והכימאים והמהנדסים של הדור היהודי המסוים הזה. של אמצע המאה העשרים. של כל מה שקרה ליהודים באמצע המאה העשרים. ועל כן, כאשר מדינת היהודים הגיעה אל איזה מבוי
סתום, וכאשר הטילה עליהם לפרוץ אותו, הם עשו זאת. ובנו עבורה את הכור הזה, שביותר ממובן אחד הוא כור המהפיכה הציונית. הם עשו זאת בלי לחשוב על כך יותר מדי: בלי סיסמאות ובלי קלישאות ובלי מחשבות שניות. אלא באיזו ענייניות כזו של מהנדסים טובים, שמה שהניע אותם עדיין היה המגנט הגדול ההוא של המחויבות. והתחושה ההיא של שירות, לטוב או לרע: לא לדבר, לא לשאול שאלות, לא להקשות. לעשות. וכל הטרגיות הכבושה הזאת שלא רצוי לדעת עליה. לא רצוי להבין אותה: הלא ברובם היו אנשים שהיו אמורים להביא מים לנגב, ומצאו את עצמם מביאים
לנגב מים כבדים. שהרי היינו אמורים להביא לכאן מודרנה אגררית והבאנו מודרנה גרעינית.
יג
ועכשיו, כששמש עולה גבוה מעל הרי עבר הירדן, כשהאוויר המדברי הולך ומתחמם, כשהכיפה מנצנצת למרחוק, אני חושב על מקומה בחיינו. שהרי היא הטאבו האמיתי שלנו. הסוד-לא-סוד המשותף. שכן היא דבר ממשי, טכנולוגי וקונקרטי, אשר מתייחס באיזה אופן שלא לגמרי נהיר לנו אל שורש הקיום שלנו כאן. אל הבעייתיות הייחודית שבקיום שלנו כאן. שממנה אנחנו מעדיפים על פי רוב להתעלם. ועל כן, למרות ואנונו, דימונה עדיין אפופה באיזו הילה שכזו. היא עדיין מעוררת יראה. וכל הנראה היא הדבר האחד שישראלים רבים עדיין מעדיפים שלא להישיר אליו מבט. לא לנקוב בשמו המפורש. ולא ממש לדעת עליו. לדעת שהוא שם, אבל לא ממש לדעת עליו. מצד אחד, יש ביחס הזה משהו בריא מאוד. משהו נכון. מצד שני, יש בו גם משהו לא בוגר, לא אחראי. ולא רק בגלל שדימונה מעוררת שורה של שאלות דמוקרטיות חשובות. ולא רק בגלל שהיא מעוררת שורה של שאלות סביבתיות נוקבות. אלא מפני שיש משהו מרדים בנטייתם של ישראלים רבים לחשוב שדימונה מעניקה להם ביטחון. שיש בדימונה איזשהו פתרון. דימונה אינה יכולה לתת ביטחון. דימונה אינה ולא תוכל להיות הפתרון. באופן פרדוקסלי, דווקא בגלל שישראלים רבים לא רוצים לדעת על דימונה, הם נוטים שלא להבין את מגבלותיה. ועל כן הם עלולים להתחיל להסתמך עליה. להביא אותה בחשבון. ועל דימונה אסור להסתמך. את דימונה אסור להביא בחשבון.
יד
הפרדוקס כאן חריף מאוד: דימונה היתה אולי המפעל המובהק ביותר של ישראל הציונית, טרם 67', טרם התפשטות, טרם כיבוש, טרם התפרקות ושפע. ישראל שכבר לא היתה מדינה חולמת חלומות ולא שגתה באוטופיות, אבל עדיין היתה נוקשה ונחושה וחילונית מאוד, ועדיין היתה מגויסת. ועל כן, גייסה מתוכה את כל כוחותיה כדי לתת את התשובה הבלתי אפשרית הזו למצב הבלתי אפשרי שלתוכו נקלעה. היא הצליחה בכך: הרחיבה ככל יכולתה את הסדק שאותו גילתה בהיסטוריה ויצרה את פסק הזמן הזה של שליש מאה ללא מתקפה קיומית על ישראל. רבע מאה ללא מתקפה קרקעית. כמעט שלושה עשורים של מיתון סכסוך. של האטת ריאקציות. הפחתת רעילות. אבל ישראל ההיא, הציונית, היתה בסופו של דבר אחראית מאוד בהתייחסותה לאופציה הגרעינית שיצרה. שכן דווקא החברה ההיא, לובשת החאקי, יצרה מרווח ביטחון גדול בינה לבין דימונה. וביכולת ההתגייסות שהיתה בה וביכולת העמידה שהיתה לה, היא הבטיחה שלא יהיה צורך ממשי להגן על תל אביב באמצעות דימונה. היא הבטיחה שצבאו של רבין ימנע את הצורך להישען על הפיסיקאים של פרס. ישראל החדשה, הפוסט-ציונית, צריכה עדיין להוכיח שהאחריות הגרעינית שלה
אינה נופלת מזו של קודמתה הציונית. היא צריכה עדיין להוכיח שהעייפות שלה מכל צורה של מאבק קונוונציונלי לא גורמת לכך שהמרחק בין תל אביב לדימונה הולך ומצטמצם. שמרווח הביטחון מדימונה הולך ומתפוגג.
טו
עוד מעט מילניום חדש. אחד הדברים העיקריים שאותו המילניום השני מעביר למילניום השלישי הוא החומר החדש שהמאה העשרים יצרה: פלוטוניום. חומר שלא היה כמוהו על פני כדור הארץ עד שנות הארבעים. ושכעת יש ממנו על פני כדור הארץ כמה מיליוני קילוגרמים. בהם, על פי פרסומים זרים, כמה מאות קילוגרמים ישראליים. אבל הדבר האחר שאותו האלף הזה מעביר לבא, הוא הצלחה בלתי מבוטלת בניהול הפלוטוניום. ובניהול אורניום 235. ובניהול הטכנולוגיה של ביקוע והטכנולוגיה של היתוך. בסופו של דבר, מספר בני האדם שמתו באופן אלים במחצית המאה
שעברה מאז נוצר הפלוטוניום, קטן בהרבה ממספר האנשים שמתו באופן אלים קודם לכן. וכך גם במזרח התיכון, בסכסוך הישראלי-ערבי. ב-35 השנים שחלפו מאז שדימונה קמה, הוא גבה מחיר אנושי נמוך בהרבה מאשר בעשרים השנים שקדמו לו. אבל ההצלחה הזאת עלולה להתגלות כבת חלוף. מפני שההצלחה הזאת היתה מבוססת על בלעדיות ישראלית. ועל אחריות ישראלית מסוימת בניהולה של הבלעדיות הזאת. ושני הגורמים הללו עומדים כעת להשתנות: הבלעדיות לא תימשך זמן רב; האחריות היא שאלה פתוחה. עיראק, למשל, נמצאת היום באותו מצב שבו היתה ישראל לפני פחות מארבעים שנה. המומחים חלוקים ביניהם: האם עיראק נמצאת כעת ב-1960 שלה, ב-1963 שלה, או ב-1966 שלה. וגם איראן היא גורם. כך שכמו בעולם כולו, כך גם במזרח התיכון, המאה הבאה תתאפיין בדמוקרטיזציה של הפלוטוניום. בהפצתו של הפלוטוניום אל מעבר לאותו מועדון מצומצם של חברות אשר נהגו בו במידה מרשימה של אחריות. ומכיוון שכך, בתוך שלוש או חמש או שבע שנים דימונה כבר לא תהיה לבד. והיכולת האסטרטגית הישראלית לא תהיה היחידה על מפת המזרח התיכון. יהיו יכולות מתחרות שישראל היא בטווח המטרה שלהן. ומטריית המגן שאותה השאיר לנו בן גוריון תאבד משהו מעמידותה. פעמון הזכוכית ייסדק. מצד אחד האתגר הגרעיני הזה הוא סיבה טובה למהר ולעשות שלום, ולו במחיר גבוה. מצד שני, הוא גם סיבה טובה לעשות את השלום בזהירות, בתבונה. מעבר
לנטייה מדינית זו או אחרת, האתגר הגרעיני מחייב את המנהיגות הישראלית להכין את החברה בישראל לעידן החדש הממתין לה מעבר למאה, מיד עם תחילתו של האלף הבא.