אנו צריכים אחדות לאומית מדינית. על השמאל הציוני לשוב להיאבק למען ישראל, ועל הימין הציוני לרסן את עצמו.
התובע כרים קאן הוא אנטי־ישראלי ואנטישמי, זה ברור. בית הדין בהאג מוטה באופן אבסורדי נגד המדינה היהודית, אמת. המדינות האירופיות המכירות במדינה פלסטינית עושות טעות חמורה, זה גם נכון. הצביעות של הקהילה הבינלאומית כלפי עם ישראל ומדינת ישראל מרושעת, אין ספק.
אבל בסוף־בסוף עלינו להיות כנים ולשאול את עצמנו: מה קרה? איך התרחשה המפולת המדינית חסרת התקדים הזאת? איך ייתכן שהמלחמה הצודקת ביותר מאז מלחמת העולם השנייה הייתה למלחמה הכושלת בתולדות שיבת ציון? מדוע במקום שמיליארדים יזדהו איתנו כפי שהזדהו עם אוקראינה, מיליארדים מתייחסים אלינו בעוינות כפי שהם מתייחסים לרוסיה? מדוע במקום שהעולם החופשי יבין שאנחנו דמוקרטיית ספר, העולם החופשי מתייחס אלינו כאל דרום־אפריקה ורודזיה?
קורבנוּת איננה מדיניות, צדקנות איננה אסטרטגיה. גם בעבר היו אנטישמים ואנטי־ציונים, אבל יכולנו להם. בעולם עוין הצלחנו לקבל את הצהרת בלפור ולהעביר את החלטת כ"ט בנובמבר, ולשרוד את המציאות הבינלאומית המאתגרת אחרי מלחמת ששת הימים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, בעידן האינתיפאדות ובמלחמות לבנון. על כן חובה עלינו להביט בראי ולשאול את עצמנו מדוע כשל דור נתניהו במקום שבו דור ויצמן הצליח, דור בן־גוריון הצליח, דור אשכול הצליח, ודור רבין ובגין הצליחו. איך הבאנו על עצמנו את התבוסה המדינית החמורה ביותר שהציונות חוותה מאז הספר הלבן?
התשובה הראשונה ברורה: השמאל החדש. בעשרות השנים האחרונות השמאל הפסיק לשיר את תהילתה של ישראל בעולם. לא קמה לו גולדה מאיר, לא עלה מתוכו אבא אבן, ולא היה לו חיים הרצוג. הביקורת המוצדקת של השמאל על ממשלות הימין הפכה לכפייתיות של ביקורתיות, שיפוטיות וחמיצות. לכן הוא הפסיק לספר בתבל את סיפור הנס הישראלי, וחדל להילחם בניו־יורק, בלונדון ובפריז על הצדק הישראלי. בתום לב הוא שיחק לידי הגרועים שבאויבינו. הוא תרם לכך שכל מה שהמערב קרא ושמע עליו היה "כיבוש, כיבוש, כיבוש". לא היה מי שיספר לעולם המערבי על מורכבות הסכסוך, לא היה מי שישכנע את העולם החופשי בגדולת הציונות. הזירה הבינלאומית הופקרה למי שציירו את ישראל כמדינה של אפרטהייד וג'נוסייד.
התשובה השנייה ברורה: הימין החדש. מטרת־העל של הציונות המדינית של זאב ז'בוטינסקי הייתה שהאימפריה הבריטית תקים את המפעל הציוני. מטרת־העל של הציונות המדינית של בנימין נתניהו הייתה להבטיח את תמיכת האימפריה האמריקנית במדינה היהודית. אבל בעשור האחרון השתלטו על הימין מחשבה קרתנית ושיח קרתני. לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן־גביר אין מושג מה קורה בוושינגטון, ניו־יורק, לונדון, פריז, ניו־דלהי וטוקיו. כמו הלאומנים הערבים הכושלים של המאה הקודמת, גם הם חושבים במושגים צרי אופק של אבן, מקל, נבוט ואקדח. בבלי דעת הם משחקים לידי הגרועים שבאויבינו. התמונה המצטיירת במערב חסרת שחר אך מצמררת: תמונה של ישראל שאיבדה את המצפן והמצפון, והתנתקה מערכי היסוד של העולם החופשי ושל תרבות המערב.
הכישלון המדיני של השמאל החדש והימין החדש שחקו את מעמדה המדיני של ישראל מאז ראשית המאה ה־21. אבל כשחבריי ואני הזהרנו מפני צונמי מדיני לפני למעלה מעשור, אמרו שאנחנו רואי שחורות וקטני אמונה. אמרו שאפשר להתגרות בעולם, לצפצף על אמריקה ולהשתולל. במשך שנים זה באמת היה כך, עד שזה כבר לא. עכשיו הנחשול המדיני מכה בנו בכל כוח ועומד למנוע מאיתנו את הניצחון המוחלט על חמאס, את בלימת חיזבאללה והדיפת איראן.
הלקח ברור: אנחנו זקוקים לאחדות לאומית מדינית. על השמאל הציוני לשוב להיאבק למען ישראל בכל העוצמה, ועל הימין הציוני לרסן את עצמו. עליו להבין באיזה עולם הוא חי. די עם ההאשמה העצמית מכאן ועם ההתלהמות וההתגרות מכאן.
במקביל, אנחנו זקוקים לחידוש התבונה המדינית ועלינו לצאת במתקפה מדינית. רק אם נשתלב שוב בעולם החופשי נוכל לעמוד מול הציר הסיני־רוסי־איראני, המאיים על עצם קיומנו. רק ברית מחודשת של הציונות עם המערב תוביל אותנו לניצחון אמיתי.