הלקח שיש ללמוד מחמישה אירועים בהיסטוריה הציונית

בנובמבר 1947 התקבלה בניו־יורק תוכנית האו"ם לחלוקתה של ארץ ישראל. לפי החלטה 181 של העצרת הכללית עמדו לקום בארץ שתי מדינות. למדינה היהודית הוקצו 55 אחוזים משטח הארץ, למדינה הערבית הוקצו כ־44 אחוזים, ואילו לשטח הבינלאומי שסביב ירושלים ובית־לחם הוקצה אחוז אחד. שוב חיים ויצמן, דוד בן־גוריון והממסד הציוני קיבלו את ההחלטה בהתלהבות. מנחם בגין והתנועה הרוויזיוניסטית דחו אותה על הסף. ההיסטוריה אמרה את שלה: שנה לאחר אימוץ תוכנית החלוקה הוקמה מדינת ישראל, והיא הרחיבה את גבולה ל־78 אחוזים משטח ארץ ישראל. היא גם הביאה ליציאתם של 700 אלף ערבים מהארץ ולהפיכת האוכלוסייה היהודית במדינה לרוב עצום.

במאי 1967 הכניס נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר את כוחות הצבא המצרי לסיני וחסם את מצרי טיראן. הניצים בישראל דרשו לצאת מיד למערכה צבאית נגד הרודן התוקפני, היונים התעקשו לבחון את החלופה המדינית. ראש הממשלה לוי אשכול שלח את שר החוץ אבא אבן לבירות המערב כדי לנסות לסיים את המשבר בדרכי שלום. אחרי שכשל המאמץ המדיני, לא נותרה לארצות הברית ברירה אלא להסכים בשתיקה למהלך צבאי ישראלי. גם הפעם ההיסטוריה אמרה את שלה: תוך שישה ימים ביוני ישראל כבשה את סיני, יהודה, שומרון ורמת הגולן. תחת הנהגתו של מנהיג יוני מבוגר, שקול ונבון, ירושלים שוחררה והשטח בשליטת ישראל גדל פי ארבעה.

ביולי 2000 נערכה בקמפ־דיוויד ועידת שלום. במהלך הוועידה הציע ראש הממשלה אהוד ברק להקים מדינה פלסטינית בכל רצועת עזה ובכ־92 אחוזים מיהודה ושומרון. כצפוי, יאסר ערפאת דחה את ההצעה. הימין בארץ התמלא זעם מובן, וההיסטוריה בחרה לומר את שלה: בארבע השנים לאחר תוכנית החלוקה של ברק הצליחה ישראל להשיג ניצחון מוחלט על הפלסטינים באינתיפאדה השנייה. ההצעה שחשפה את פני האויב גיבשה את האחדות הפנימית ואת הלגיטימיות הבינלאומית שאפשרו לצה"ל להשתלט מחדש על יהודה ושומרון ולהדביר את הטרור. מספר המתיישבים מעבר לקו הירוק עלה בחדות בעשור שאחרי קמפ־דיוויד.

ביוני 2009 נשא בנימין נתניהו את נאום בר־אילן, שאימץ גרסה של פתרון שתי המדינות. הימין זעם על ראש ממשלה לאומי שנכנע לנשיא האמריקני ברק אובמה וזנח את עיקרי אמונתו. אבל נתניהו החכם של פעם ידע בדיוק מה הוא עושה. לכן ההיסטוריה צחקה ואמרה את דברה: ב־15 השנים שעברו מאז נאום בר־אילן לא הוקמה מדינה פלסטינית, והשליטה של ישראל בכל רחבי ארץ ישראל הועמקה. מספר המתיישבים ביהודה ושומרון עלה מ־297 אלף ל־520 אלף.

חמישה אירועים גורליים בהיסטוריה הציונית ולקח ציוני אחד: עם קטן ונרדף, הנלחם על חייו, חייב להיות עם חכם, מתוחכם וערמומי. לפני שהוא מפעיל כוח הוא חייב לכבוש פסגה מוסרית. לפני שהוא יוצא למלחמה עקובה מדם הוא חייב לבסס לגיטימיות בינלאומית. הוא לא יכול להילחם אך ורק באופן צבאי, והוא זקוק לכיפת ברזל מדינית. כל כך פשוט, כל כך ברור. כל כך יהודי וציוני.

למרבה הצער, בשנים האחרונות איבדנו את החוכמה היהודית ואת התבונה הציונית. העמדנו בראשנו ממשלה פופוליסטית, פשטנית וקרתנית. לכן, כשיצאנו למלחמה הצודקת בתולדותינו, לא עשינו את שוויצמן, בן־גוריון, אשכול, ברק ונתניהו ידעו לעשות. לא הצבנו למערכה יעדים מציאותיים שהקהילה הבינלאומית תבין, לא שכנענו את העולם החופשי שמלחמתנו היא גם מלחמתו. לכן אנחנו מאבדים כעת את אמריקה, את אירופה ואת חופש הפעולה האסטרטגי. המחדל המדיני מתגלה כאחד החמורים במלחמה עתירת מחדלים. הוא מרחיק אותנו מהניצחון המוחלט, ומקרב אותנו לאפשרות המחרידה של כישלון.