שבע מערכות הבחירות ב־13 השנים האחרונות היו בעצם שבעה משאלי עם שונים על נושא אחד: בנימין נתניהו. הבוחרים שנקראו שוב ושוב לקלפיות לא התבקשו לבחור בין נסיגה לסיפוח, בין שוק חופשי לצדק חברתי, בין שלום למלחמה או בין דמוקרטיה ליברלית למדינת הלכה. השאלה האחת ששבה ועלתה בכל משאלי העם הייתה נתניהו, כן או לא; רק ביבי או רק לא ביבי; מנהיג חזק לעם חזק או נוכל, נאשם, לך.
גם במערכת הבחירות השמינית, המתנהלת בעצלתיים בסתיו 2022, השאלה הקובעת היא שאלת נתניהו. אבל הפעם מצטרפת אליה שאלה נוספת, הנגזרת ממנה בלי להיות חופפת לה: שאלת מערכת המשפט. כך, משאל העם שייערך כאן בעוד חודש ימים לא יקבע רק מי האדם שישב בלשכת ראש הממשלה בירושלים, אלא גם מי יהיו השופטים בירושלים, מה יהיה מעמדם של השופטים בירושלים ואם ישראל תהיה מדינת חוק.
הוויכוח על מערכת המשפט הפך סוער ולוהט דווקא בעונת הבחירות הזו בשל כמה וכמה סיבות: הראשונה היא מתקפת הנגד שחוללה המהפכה המשפטית של אהרן ברק. הכוחות השמרניים בישראל, שתיעבו את האקטיביזם השיפוטי מיום שבא לעולם, הלכו וצברו עוצמה. זו הגיעה להבשלה, ומאפשרת כעת את קידומם של מהלכים חוקתיים אנטי־ליברליים. הסיבה השנייה היא פוליטיקת הזהויות ומלחמת השבטים. ישראל השנייה, ישראל הדתית־לאומית וישראל החרדית מתקוממות נגד מערכת משפטית שנתפסת בעיניהן כדורסנית ושהן רואות בה את המועדון הסגור האחרון המדיר אותן ורודה בהן. הסיבה השלישית היא משפט נתניהו. התנהלותן השערורייתית של החקירות הפליליות נגדו – מי שהיה אז ראש ממשלה מכהן – והאופן הרשלני שבו הועמד לדין, גורמים להזדהות רחבת היקף איתו ומעלות נחשול של זעם כלפי המנגנון המופקד על אכיפת החוק בישראל.
בגלל הצירוף הנפיץ של שלושת הממדים הללו, ברחובות משתוללת סופת אש של מרי ושנאה נגד מערכת המשפט. היא מלהיטה חלק גדול מהבוחרים, והיא מעצבת את פניה של מערכת הבחירות. גם הליכוד וגם מפלגות הימין האחרות משדרות מסר "עלי בריקדות"; עולים על הבסטיליה, עומדים לחולל מהפכה.
והנה בעיה: מנהיג המהפכה, שהוא גם המועמד לראשות הממשלה, מסרב לגלות לציבור מה הן תוכניותיו בנוגע למערכת המשפט. אם ינצח בבחירות, האם נתניהו יעביר את תהליך בחירת השופטים העליונים לכנסת? האם הוא יחוקק פסקת התגברות שתכפיף את בג"ץ לרוב מקרי וזמני של 61? האם יהפוך את היועץ המשפטי לממשלה לחסר סמכות ונטול שיניים? האם ידיח את בכירי הפרקליטות?
איש מאיתנו לא יודע את התשובות לשאלות הללו, כי יושב ראש הליכוד וגם המפלגה עצמה ממלאים את פיהם מים ושומרים על עמימות. ערב משאל העם שבו הציבור יצטרך לומר כן או לא למהפכת הנגד השמרנית, לציבור אין מושג על מה הוא עומד להצביע.
השתיקה הרועמת הזאת איננה קבילה מוסרית, איננה קבילה אזרחית ואיננה קבילה דמוקרטית. היא גם מרוקנת מתוכן את הטיעון השמרני־פופוליסטי מול האליטה המשפטית, שהרי לב־ליבו של הטיעון הזה הוא שלא הנישאים מעם קובעים אלא העם קובע; לא שופטים ומשפטנים (ועיתונאים) יחרצו את גורלנו, אלא האזרחים ההולכים לקלפיות.
אבל כאשר נתניהו והליכוד שוללים מהאזרחים ההולכים לקלפיות את הזכות לדעת על מה הם מצביעים, הם סותרים את הטענה המרכזית שלהם. הם הופכים את הרטוריקה המתלהמת שלהם לחלולה. בעוד שרוממות הבוחר בגרונם – בפועל הם מבזים אותו ומתעלמים ממנו.
למעשה ההסתרה החמור שעושה עכשיו נתניהו היו שלושה תקדימים ידועים: ב־1992 יצחק רבין לא ביקש מנדט מהציבור לתהליך אוסלו; ב־1999 אהוד ברק לא ביקש מנדט לוועידת קמפ דיוויד; וב־2003 אריאל שרון לא ביקש מנדט להתנתקות. שלוש הפרות האמון הללו עוררו זעם מוצדק בימין וערערו את הלגיטימיות של שלושה מהלכים מדיניים מכריעים.
לכן, חובת ההוכחה מוטלת כעת על אותו הימין עצמו ועל מנהיגו. האם הללו דורשים דפוס התנהגות דמוקרטי רק מיריביהם, או שהם מחויבים באמת לאותן נורמות שהם מטיפים בשמן מוסר לאחרים? האם הם באמת מייצגים את הרוב בעם, או שהם משטים בבוחריהם?
התשובה על השאלות האלה חייבת להינתן מיד. אם בחורף הקרוב ייעשה כאן ניסיון לחולל שינוי משטר דרמטי בלי לקבל לכך מנדט מפורש וברור מהעם – הוא יהיה בלתי לגיטימי בעליל.