מי שקבע כי יש שופטים בירושלים הוא מנחם בגין, מנהיג תנועת חרות. מי שיזם לראשונה את חקיקתה של מגילת זכויות אדם ישראלית היה יצחק קלינגהופר, איש גח"ל. מי שחוקק את חוק כבוד האדם וחירותו היה דן מרידור, שר המשפטים של הליכוד. ומי שכל אלה שאבו ממנו השראה היה זאב ז'בוטינסקי, שעמד על כך שהתנועה הלאומית היהודית תהיה ליברלית ותישא על כפיים את היחיד, את החופש ואת שלטון החוק.
מי שלא האמינו בכך שיש לציית באופן עיוור לממשלה נבחרת הם מייסדי גוש אמונים, שלא קיבלו את הכרעת הבוחר בבחירות 1973 ובניגוד לדעת הרוב בכנסת ובממשלה התיישבו בסבסטיה והקימו את עפרה ופרצו לשומרון. מי שלא חשבו שהרוב קובע הם אנשי ההתיישבות ואנשי התחיה שהתנגדו באופן פעיל וחריף לפינוי ימית ב־1982, אף שנעשה על דעתם של 95 מתוך 120 חברי כנסת. ומי שלא קיבלו את הטענה שקול ההמון הוא קול שדי היו אנשי יש"ע שהובילו את ההתנגדות המתמשכת והעיקשת להתנתקות אף שזכתה לרוב ברור בכנסת ונהנתה מתמיכת רוב גדול בעם.
כך שהסיפור ברור: כל עוד הימין היה מיעוט בתנועה הציונית ומיעוט בכנסת ומיעוט במדינת ישראל – הוא האמין בכל ליבו בזכויות המיעוט ובחירות הפרט ובשלטון החוק. לכן הוא ביקש שלמדינה היהודית תהיה רשות שופטת חזקה שתשמור על כללי המשחק, תאזן את הכוחנות של הרשות המבצעת ותבלום גחמות של הרשות המחוקקת. אפילו כשבנימין נתניהו עמד בראש האופוזיציה בשנות האלפיים הוא ביקש שבית המשפט העליון (של אהרן ברק ודורית ביניש) יגן על ערכי הליבה של המדינה מפני שלטון דורסני החשוד בשחיתות. אבל אחרי שנתניהו חזר לשלטון והתבסס בשלטון – התהפכה השקפת עולמו. ואחרי שהימין השתכנע שהרוב שלו והעם איתו – גם הוא המיר את אמונתו. לפתע פתאום המחנה הלאומי שהגן על המיעוט נשבע יום ולילה בשם הרוב, ועושה מעשים קשים בשם הרוב, ושובר את הכלים של הדמוקרטיה הישראלית.
מה ששר המשפטים יריב לוין הציע לנו ביום רביעי בערב הוא פשוט: מהפכה משטרית שתכונן כאן משטר של עריצות הרוב. שיטת המשטר החדשה שהוא מבקש להמציא תעניק לראש הממשלה את השליטה המלאה בשלוש הרשויות. מבחינת לוין וחבורת המהפכנים הקנאים המקיפה אותו יש לכך הצדקה, שהרי ראש הממשלה הוא האדם המייצג ומגלם את הרוב. ולרוב הכול מותר. הרוב הוא מלך. על פי הרוב ורק על פי הרוב יישק דבר.
לכן זאת השעה וזה המקום לומר לימין הישראלי החדש: אל תשלח ידך אל הנער. אל תניף את המאכלת על הדמוקרטיה הליברלית. רפורמה? כן. תיקון? בהחלט. אבל לא מהפכה משטרית. כי מיעוט היית בארץ ישראל – ומיעוט גם תהיה. כי במוקדם או במאוחר הברית המפוקפקת עם החרדיות הלא ציונית תתפרק. במוקדם או במאוחר תושבי נתניה ואשקלון ישאלו את עצמם עד כמה הם מחויבים לאיתמר ויצהר. וכשאותו רגע יגיע פתאום יתברר שבצלאל סמוטריץ' נהנה מתמיכה של 5 אחוזים מהישראלים והציונות הדתית כולה מונה פחות משישית מהאוכלוסייה ושיעור התומכים בארץ ישראל השלמה הוא פחות משליש. מיעוט, מיעוט ועוד פעם מיעוט. מיעוט שמהפכת לוין תכפיף אותו לחלוטין לעריצות של רוב עתידי עוין.
זוכרים את ההתנתקות? זוכרים את תחושת העוול, הזעם והחורבן שעורר הגירוש מגוש קטיף? ההשתלטות (על מערכת המשפט) של יריב לוין גרועה לא פחות מההתנתקות של אריאל שרון. הדחפור ששר המשפטים מעלה על בית המשפט העליון אכזרי לא פחות מהדחפורים הצהובים שהחריבו את נווה־דקלים ונצר־חזני. והפעם לא מדובר בחבל ארץ אחד אלא במדינה שלמה. הפעם לא מדובר ב־8,500 בני אדם אלא במיליונים. ללא הגנה על כללי המשחק, על זכויות האזרח ועל מקומו של המיעוט – חלק גדול מהישראלים יחושו שישראל כבר אינה ביתם. עריצות הרוב שמנחם בגין הזהיר מפניה תהפוך אותם לגולים בארצם ותהפוך את ישראל למדינה נכה.