המחדל הערכי של הממסד הישראלי

ההישגים האסטרטגיים הגדולים ביותר של תשעת השבועות הראשונים של מלחמת הקוממיות השנייה נוגעים למה שלא קרה כאן. נכון לעכשיו לא התרחש משבר גלובלי ולא פרצה מלחמה אזורית והמערכה נותרה מערכה ממוקדת ישראל־חמאס. עד כה חיזבאללה לא העז לפתוח במתקפה כוללת בצפון שהייתה גורמת למלחמת לבנון שלישית. עד כה ערביי יהודה ושומרון לא יצאו למתקפת טרור שהייתה הופכת לאינתיפאדה שלישית. עד כה השלום הישראלי־ערבי לא קרס וערביי ישראל מגלים איפוק מרשים. יש עימות מוגבל בגליל העליון ויש פיגועים בלב הארץ אבל תרחיש האימים של מלחמה רב־זירתית (מלאה אשר תצית את המזרח התיכון) לא התממש.

ההישגים הלאומיים הגדולים ביותר של שישים ושלושה הימים הראשונים של מלחמת הקוממיות השנייה נובעים מהרוח הישראלית אשר שוב התעוררה כאן. למרות הכול בירושלים הוקמה ממשלת חירום. למרות הכל החברה הישראלית התלכדה, התעלתה והמחישה את העובדה שהיא הפלא השמיני בתבל. אחרי שבוע־שבועיים של הלם, צה"ל התאושש. המבצע הקרקעי הוכיח לאויבינו ולנו שאיננו נרתעים מלחימה קשה של מגפיים על הקרקע. עסקת החטופים הוכיחה שאנחנו מדינה יוצאת דופן של ערבות הדדית ייחודית. עשינו כברת דרך ארוכה מאז השבת הארורה. יש במה להתגאות ויש סיבה לתקווה.

אבל יש גם כישלונות ויש גם אי־הצלחה.

אחרי המחדל הפוליטי, המחדל המודיעיני והמחדל המבצעי אשר חוללו את האסון – התהווה מחדל ממשלתי באופן ההתמודדות עם האסון. משפחותיהם של למעלה מ־1,200 נרצחים וכ־140 חטופים חשות שהמדינה הפקירה אותן. רבים מבין מאתים אלף הפליטים-בארצם חשים שהמערכות הממלכתיות זנחו אותם. ואילו ההצלחות המרשימות של צה"ל ברצועת עזה טרם הפכו להצלחה אסטרטגית. קצב ההתקדמות איטי, והוא איננו תואם את שעון החול המדיני. הולך ונוצר פער בין מטרות המלחמה, השאפתניות והמוצדקות, ובין היכולת להשיג אותן בעתיד הנראה לעין.

ואולם מה שחמור מכול הוא המחדל הערכי של הממסד הישראלי. ברמת הלוחמים אנחנו רואים גבורת קרב עילאית. ברמת הקורבנות והמשפחות אנחנו עדים לגבורה אזרחית מעוררת השראה. בכל פינה בארץ יש התרחשויות מרגשות של עמידה, אחווה, התגייסות והתנדבות. החוסן הלאומי שלנו מדהים. עוצמת הרוח מפעימה. אבל בממסד הישראלי עדיין לא חל מהפך. לממסד הישראלי עדיין לא נפל האסימון. הממסד הישראלי לא החליף דיסקט. לכן ראש הממשלה מעז לעשות גם היום פוליטיקה קטנה. לכן הוא ושר הביטחון מרשים לעצמם בזמן מלחמה להתקוטט כילדים. לכן קצינים בכירים מקימים תוך כדי לחימה חמ"לים של יח"צנים ועורכי דין. גם הכנסת וגם הממשלה מתנהלות כאילו דבר לא אירע. כאילו הזוועה לא התרחשה. כאילו מדינת ישראל לא חשופה לסכנה איומה.

בתום היממה המחרידה של שמחת תורה תשפ"ד הייתה לכולנו הארה. השכול, הכישלון, הקריסה והזוועה גרמו לישראלים להבין שהם חזרו במנהרת הזמן ל־1948. האיום הקיומי אשר אותו ניסינו להכחיש ולהדחיק הישיר אלינו מבט. החולשות הפנימיות אשר מהן ניסינו להתעלם נחשפו במלוא חומרתן. גם ימין וגם שמאל הבינו שאי אפשר יהיה להמשיך להתנהל כפי שהתנהלנו. הכול ידעו כי נדרש טיפול שורש עמוק ונדרש תיקון יסודי וכי מה שהיה לא יהיה עוד.

אבל עד חנוכה, חלק ניכר מהשרים וחברי הכנסת הספיקו לשכוח את שלמדנו ב־7 באוקטובר. בשבועות האחרונים חלק ניכר מהפוליטיקאים הגיעו למסקנה שהמלחמה היא מטרד שאפשר לחיות איתו. על כן הם חזרו לחלק כספים קואליציוניים באופן אשר מפרק את הממלכתיות לגורמים, בה בשעה שלוחמינו מסכנים את חייהם למענה. על כן הם חזרו לנהל מדיניות מגזרית ושבטית אשר שוחקת את הסולידריות הישראלית. המערכת הפוליטית שוב עושה פוליטיקה. גם אחדים מהקצינים הבכירים והעיתונאים הבכירים שוב עושים פוליטיקה. הביחד־ננצח נמצא תחת התקפה. הצנטריפוגה הישראלית שוב מפלגת במקום לאחד.

חייבים להבין: זה עוד לא נגמר. זה גם לא ייגמר בקרוב. לא בטוח שישראל תשיג הכרעה מוחצת ברצועת עזה. אבל גם אם צה"ל יעניק לנו את שקשה מאוד להעניק – הצפון ממתין. ואיראן  ממתינה. טבעת של איומים חסרי תקדים מקיפה אותנו. כאשר הבנו שחזרנו לתש"ח הבנו נכון. לפנינו שנים ארוכות של דם, יזע ודמעות. אם נחזור לנהוג כפי שנהגנו בעשור שהוביל לפוגרום של 2023 לא נשרוד את העשור של אחרי 2023. דף חדש, ישראליות וישראלים. פרק חדש. ולפני הכל, ממסד חדש.