המלחמה הצפויה ביותר בתולדות ישראל

איך אני יודע? כי אני ידעתי. מבלי לראות חומר מודיעיני כלשהו, אני הקטן הבנתי שמערכה כבדה תפרוץ עוד השנה. שוב ושוב צעקתי שאסון בפתח. באביב כתבתי שצפוי לנו מבחן לאומי עליון וכי אנחנו טסים אל תוך סערה מושלמת. בראשית הקיץ אמרתי שאנחנו על הטיטאניק וכי ההיסטוריה לא תסלח לנו על כך שבמצב ביטחוני חמור כל כך אנחנו מסרבים להתעשת. בהמשך הקיץ כתבתי כי צפויה לנו מלחמת יום כיפורים שנייה כיוון שההתעצמות של הציר הרדיקלי וההתפוררות הפנימית של ישראל יוצרים אצל אויבינו את התחושה כי שערי שמיים נפתחו. הגיעה השעה.

חודשיים ושבוע לפני שהמלחמה פרצה כתבתי כך: “בספטמבר 1973 לובה אליאב הזהיר שישראל משולה לספינה מפוארת השטה לעבר חומת סלעים בה בשעה שהקברניטים שלה הלומי יין. איש לא שעה לו. באוגוסט 2023 המצב חמור ומטורף עוד יותר. הכול יודעים מה עלול להתרחש בכל רגע – ובכל זאת הקברניטים מתקוטטים זה עם זה על הסיפון ומכים זה את זה עד זוב דם… ובינתיים – חומת הסלעים הולכת ומתקרבת. במו ידיה ישראל מביאה על עצמה מערכה רב־זירתית”.

את שאני ידעתי ידעו בתוך תוכם מיליוני ישראלים. לא היה צריך להיות ראש אמ”ן כדי להבין שכאשר ישראל מדממת חולשה אל תוך המים האכזריים של המזרח התיכון – הכרישים בדרך. לא היה צריך להיות ראש מוסד כדי להעריך שכאשר המדינה היהודית מחריבה את עצמה – הזאבים של האסלאם הרדיקלי יעוטו עליה. ובכל זאת, ואף שהכול היה ברור וגלוי וידוע, המשכנו אל מחול הטירוף עד מוות. בנימין נתניהו לא ויתר על עילת הסבירות. אהוד ברק לא ויתר על מרד הטייסים. העומדים בראש הממשלה נהגו בהפקרות והרכיבו ממשלה אשר הם עצמם ידעו שהיא ממשלה הזויה. ואילו העומדים בראש המחאה השלימו עם מהלכים רדיקליים אשר שחקו באופן דרמטי את ההרתעה.

שנים ארוכות חיינו בליקוי מאורות ובטירוף מערכות. אבל מה שקרה בארץ במהלך תשעת החודשים שקדמו למלחמה הוא לא ייאמן. כל מחנה ישראלי העדיף את האמת של המחנה שלו, על האמת בדבר האיום הקיומי שנשקף לכולנו. כל שבט העדיף את מדורת השבט שלו על עמוד האש היהודי והישראלי. עסקנו בשטויות. התמכרנו להבלים. הצורך שלנו לתעב אלה את אלה גבר על כל תחושה של אחריות.

למלחמה הכבדה הזאת עדיין אין שם. אבל השם הראוי לה הוא מלחמת הפילוג. המלחמה של חטא הפילוג. הכשלים של המודיעין היו בלתי נתפסים. המחדלים של פיקוד דרום היו נוראים. האחריות של ראש הממשלה היא חד־משמעית. אבל בסוף בסוף, מה שבאמת המיט עלינו את האסון הנורא ביותר בתולדות הציונות הוא הפילוג הפנימי. מה שאפשר את הרצח של אלף וארבע מאות ישראלים בעוטף עזה הוא שנאת אחים. במו ידינו פתחנו את שעריה של המצודה שלנו והזמנו את הנאצים החדשים להרוג בנו.

עכשיו אין ברירה: חייבים להילחם ולנצח. חייבים להכניע את האויב ולמגר את הרוע. על כן אסור לעסוק באשמה, בהאשמה ובעבר. אבל כבר תוך כדי לחימה עלינו לזכור שחטא הפילוג הוא החטא שעליו אנחנו נענשים כעת. עלינו לזכור מה עוללנו לעצמנו. ועל כן, כבר בזמן המלחמה עלינו לבער מתוכנו את המשסע ואת המסכסך. כבר בימים הנוראים האלה עלינו לטהר את עצמנו מההסתה ומהשנאה. רק כך נוכל להשיג את אותו ניצחון שיאפשר לנו לעשות את התיקון הגדול של אחרי המלחמה: תיקון האחדות.