בסוף תהיה ועדת חקירה. לא יהיה מנוס. ועדת החקירה תשאל מה היו הכשלים של ישראל במערכה נגד הקורונה. היא תקבע שהיו שבעה כשלים עיקריים. הכשל הראשון היה בזבוז הזמן היקר של הסגר הראשון ואי ניצולו להקמת מרכז יעיל לקטיעת שרשראות ההדבקה. הכשל השני היה היציאה הנמהרת והמופקרת מהסגר הראשון. הכשל השלישי היה הגמגום אל מול הגל השני והאיחור המחפיר בהטלת הסגר השני. הכשל הרביעי היה הניהול־ללא־ניהול של ראש הממשלה נתניהו. הכשל החמישי היה ההתנהלות החובבנית והשערורייתית של משרד הבריאות. הכשל השישי היה אופן הפעולה המגושם והמסורבל של משרד האוצר. הכשל השביעי היה הפופוליזם הפוליטי־ציבורי־תקשורתי שמנע קבלת החלטות קשות ורציונליות.
מבין כל הכשלים הללו, הדרמטי ביותר הוא השני. שהרי במרץ־אפריל 2020, על אף כל הפגמים והטעויות, ישראל השיגה ניצחון מזהיר במלחמה נגד הקורונה. אבל במאי־יוני ישראל שמטה את הניצחון מידיה. היא השחיתה את ההישג הלאומי הגדול והפכה אותו למחדל ייחודי המעורר עניין בינלאומי. כיצד? בכך שהיא פעלה כפי ששום מדינה מתקדמת במערב לא פעלה. בכך שהיא פתחה את המשק ואת מערכת החינוך בחיפזון שלא ייאמן. ובכך שהיא נהגה כאומה שיכורת ניצחון ומוכת סנוורים המכחישה את הקורונה ומתכחשת לה ונוהגת כאילו חלפה מן העולם.
מרבים לצטט את אמירתו האומללה של נתניהו ביום שהממשלה אישרה את פתיחת בריכות השחייה, המסעדות והברים: "אנחנו רוצים להקל על החיים שלכם, לאפשר לכם לצאת להתאוורר, לחזור ככל הניתן לשגרה, לשתות כוס קפה, לשתות גם בירה. תעשו חיים". האם נתניהו אמר את אשר אמר מפני שיומיים קודם לכן נפתח המשפט שלו בירושלים, והוא רצה להיטיב עם העם כדי שהעם ייטיב איתו ויגונן עליו? האם פעל באופן בלתי הולם ובלתי טיפוסי מפני ששבוע קודם לכן הוקמה ממשלת האחדות והוא רצה להספיק לרשום על שמו בטאבו את הניצחון (המדומה) על הקורונה? אין לדעת. אך ברור שדבר מה מוזר קרה בבלפור במחצית השנייה של מאי. ביבי עשה טעות בלתי אופיינית והרת אסון שעלולה להתגלות כטעות חייו.
אבל נתניהו לא היה לבד. כבר בחודש מרץ הסתייג שר הביטחון נפתלי בנט מהטלת הסגר. בחודש הבא הוא היה נחרץ הרבה יותר. ב־9 באפריל בנט קרא לסיים את הסגר. ב־18 באפריל הוא חזר על קריאתו. ב־23 באפריל דרש לפתוח באופן מיידי את מערכת החינוך ואת הכלכלה. וב־26 באפריל הוא קבע ש"הנזק בסגירת ישראל גדול מהסכנה שבפתיחת ישראל". באופן ממוקד, מנהיג ימינה המליץ על הפתיחה של הצימרים, הקניונים וחלק ממערכת החינוך – מתוך הערכה (חסרת שחר) שישראל תוכל להכיל את העלייה בתחלואה.
ויאיר לפיד? ואביגדור ליברמן? ובני גנץ? הקו הכללי של כל יריבי נתניהו היה מתירני הרבה יותר מהקו של נתניהו. כבר ב־17 במרץ התייחס לפיד אל הסגר כאל סגר פוליטי ובלתי לגיטימי. בהמשך הוא שב וחבט בממשלה בטענה שהסגר בלתי מוצדק או בלתי ענייני או אינו מועיל. כך נהג גם אביגדור ליברמן. בני גנץ ושרי כחול לבן עשו כל שביכולתם סביב שולחן הממשלה (מאז שהתיישבו לידו בראשית הקיץ) כדי להקל, לפתוח ולשחרר. גם האופוזיציה מחוץ לממשלה וגם האופוזיציה בתוך הממשלה דרשו לסיים את הסגר הראשון ולדחות את הסגר השני ועודדו הלך רוח של שאננות בלתי נתפסת.
לפיכך, ועדת החקירה תחשוף לא רק מחדל של הדרג הפוליטי ושל הדרג המקצועי ושל משרדי הממשלה. ועדת החקירה תגלה לא רק כשל של ראש הממשלה או השר או המנכ"ל. יתברר שהמערכת הישראלית כולה לא ראתה את המציאות נכוחה. המערכת הישראלית כולה לקתה בליקוי מאורות. שרים מעטים התנגדו. כמה מדענים מצוינים התריעו. כמה קבוצות מחקר מסורות הניחו על השולחן מסמכי אזהרה ומכתבי התרעה וקריאות געוואלד. אבל הצמרת הישראלית בכללותה – קואליציה ואופוזיציה – לא רצתה לשמוע. הצמרת הישראלית לא רצתה להבין ולא רצתה להפנים. היא העדיפה ללכת בדרך הנוחה ולא בדרך הנכונה. היא בחרה לקבל החלטות פופולריות ולא אמיצות. הממסד כולו הוביל את ישראל לאחד הכישלונות החמורים בתולדותיה.
האמת היא, דינה, שאת יכולה לשקוט אף את פניה. כי היא לא, היא שייכת לעם.