צריך להבחין בין שני אירועים שונים שהתרחשו בו זמנית באוניברסיטת תל אביב: ההפגנה נגד רוטמן הייתה לגיטימית, ובעיניי היא אף הייתה מוצדקת. לו הייתי יכול, הייתי מצטרף למוחים נושאי דגל הלאום. מה שהיה חמור הוא ההשתקה של רוטמן, פיצוץ האירוע שהוא הוזמן לשאת בו דברים
המועצה לביקורת סרטים ומחזות אסרה לפני 38 שנה על תיאטרון חיפה להציג את המחזה "אפרים חוזר לצבא". טענתה הייתה שההצגה של יצחק לאור תיארה את הממשל הצבאי ביהודה ושומרון "בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית – תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי".
בית הדין הגבוה לצדק פסל את הפסילה. בנמקו את החלטתו אמר השופט אהרן ברק: "אכן הקטע המופיע במחזה עשוי לפגוע ברגשות הציבור היהודי… אני עצמי הייתי ילד בשואה… ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד לחייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את ליבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת הלב היא לב־ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם הערבים לאוזניי. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזניי והצורבים את ליבי".
המפגינים שהשתיקו את ח"כ שמחה רוטמן באוניברסיטת תל־אביב השבוע כנראה לא קראו מעולם את דברי ברק. אולי קראו ושכחו, אולי קראו ולא הבינו. אולי קראו ולא הפנימו, שכן המעשה שלהם היה אבסורדי: בבואם להגן על בית המשפט העליון של ברק, הם חיללו את מורשת ברק; בצאתם לשמור על הדמוקרטיה הליברלית, הם טימאו את הדמוקרטיה־הליברלית. המתקפה הבוטה שלהם על חופש הביטוי עמדה בניגוד מוחלט לעיקרי האמונה שהם נאבקים למענם.
גילוי נאות: המהלך שניסה יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת לקדם הוא בעיניי אסון. אופן פעולתו היה כוחני ושערורייתי. דעתי הנחרצת היא שהמהפכה המשטרית של לוין־רוטמן מערערת את הדמוקרטיה הישראלית ומסכנת את הקיום הישראלי. אבל דעתי היא רק דעתי, ואני רק אחד מ־6.25 מיליון אזרחים ואזרחיות בעלי זכות הצבעה בישראל שאמורים לקבל את ההחלטה הריבונית בדבר עיצוב דמותה של המדינה. לא נתונה לי הזכות להציב את דעתי מעל לדעת אחרים; לא שמורה לי הזכות להשתיק אחרים. את המאבק על האמת שלי אני מחויב לנהל במציאות שיש בה גם אמיתות אחרות, שעליי לכבד בשעה שאני מתגושש איתן. בקיצור, אינני מסכים לשום מילה של ח"כ רוטמן, אבל אני מוכן למות על זכותו לומר אותה.
צריך להבחין בין שני אירועים שונים שהתרחשו בו זמנית ביום ראשון בקמפוס התל־אביבי: ההפגנה נגד חבר כנסת מסיעת הציונות הדתית הייתה לגיטימית, ובעיניי היא אף הייתה מוצדקת. לו הייתי יכול, הייתי מצטרף למוחים נושאי דגל הלאום. מה שהיה חמור הוא ההשתקה של רוטמן, הפיצוץ של האירוע שהוא הוזמן לשאת בו דברים.
לכאורה שני האירועים היו חלק מאותו מכלול, אבל האמת היא שתהום מפרידה ביניהם. המחאה מחוץ לאולם הייתה מימוש חופש הביטוי של מתנגדי המהפכה המשטרית, וההשתקה בתוך האולם הייתה שלילת חופש הביטוי של תומכי המהפכה המשטרית – וההשתקה הזאת חצתה קו אדום. היא זיהמה מאבק צודק שאני מזדהה איתו באופן מלא.
אבל השאלה רחבה הרבה יותר: בעשורים האחרונים חל שיבוש עמוק בשני המחנות הרעיוניים, כאשר השמרנים חדלו להיות שמרנים והליברלים חדלו להיות ליברלים. גם בארצות הברית, גם באירופה וגם בישראל, פופוליזם גס ואלים החליף את האידיאולוגיות המסורתיות הגדולות. הימין החדש, הטראמפיסטי, היה לתנועה של זעם מהפכני המורד נגד החוק, המקעקע את הסדר ומערער את היציבות. השמאל החדש, הפרוגרסיבי, היה לתנועה דורסנית שיש בה אפס סובלנות כלפי האחר, ערכיו ודעותיו. משני צידי המתרס התהוו תנועות פוליטיות טוטליות חסרות עכבות וחסרות גבולות. נעלם הספק, התפוררו כללי המשחק. קרס הכבוד ההדדי.
המחאה הליברלית נגד המהפכה המשטרית חייבת להרחיק את עצמה מהטוטליטריות הפרוגרסיבית. את המאבק המוצדק שלה היא חייבת לנהל באופן שמתיישב עם האמונות העומדות ביסודו. המחאה גם יכולה לשאוב השראה מהמאבקים הלא אלימים העוצמתיים והמצליחים של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג.
אבל בראש ובראשונה היא צריכה להישאר נאמנה לערכי בית המשפט שהיא מבקשת להגן עליו. שמעון אגרנט העניק לנו את חופש הביטוי וחופש העיתונות בפסק הדין קול העם; אהרן ברק ביסס את המעמד הייחודי של הערכים הללו בפסיקות שלו בעניין לאור ואפילו בעניין מאיר כהנא. מי שמנסה עכשיו לסתום פיות באקדמיה, בתקשורת ובזירה הציבורית – מרסק במו ידיו את מורשתם. חוסר היכולת להשלים עם קולות ואמירות הצורבות את הלב מעניק רוח גבית רעה לתהליך הגס שמאיים על הדמוקרטיה הישראלית.