המרכז נטש את נתניהו, ועכשיו הוא חייב להושיט לו יד בחזרה

יש לי ביקורת נוקבת על האופן המלוכני שבו ראש הממשלה מתנהל בשנים האחרונות. אינני מקבל את הפוליטיקה השבטית שלו, שהרימה תרומה הרסנית לפילוגה של החברה הישראלית. לא לי ההערצה והחנופה שהוא מוקף בהן. אבל הכשל האישיותי שבי גורם לכך שאני לא מצליח לראות בו שטן, דמון או אפילו דיקטטור. כשאני צופה ממרחקים באיש שגורלנו הופקד בידיו, אני רואה גיבור טרגי. נתניהו הוא אדם מוכשר ובודד מאוד, שהטרגדיה היוונית של חייו הופכת לטרגדיה הישראלית של חיינו.

הסיפור עתיק יומין: כאשר השגריר הזוהר באו"ם שב ארצה לפני 35 שנה, הוא עורר מיד את חמתן של האליטות הוותיקות, מימין ומשמאל. הוא עוד לא היה אז נאשם. לא הוגשו נגדו כתבי אישום מוזרים על מרמה, הפרת אמונים ושוחד, אבל חטאו היה חמור לאין ערוך: הוא היה מבריק, הוא היה כריזמטי, והוא דיבר באנגלית טובה יותר מהאנגלית של רחביה וצפון תל־אביב. לכן, כשחבר אל ישראל העממית, הוא נתפס כבוגד. הוא נתפס כאיום על הסדר המעמדי הטוב. הקהילה העסקית, הצמרת הביטחונית והתקשורת היו נחושים לחסלו. אבירי השמאל ונסיכי הימין גמרו אומר לא להעניק לו יום אחד של חסד תחת השמש.

אבל נתניהו הוא לוחם. הוא גם מאמין שהא־ל – שהוא לא מאמין בו – שלח אותו כדי להציל את עמו. לכן הקצין מסיירת מטכ"ל לא ויתר, וחיפש דרכים עוקפות. מכיוון שהממסד הישן, שהוא בעצם שייך אליו, הפך אותו לנרדף – הוא הושיט יד לנרדפים אחרים. מכאן הברית האינטימית עם אריה דרעי וש"ס, מכאן הברית המוזרה והמפתיעה עם החרדים. מכאן ההישענות על הימין הקיצוני. כדי להיאבק בחרם שהוטל עליו, בנו של הפרופסור הקיף את עצמו בכל המוחרמים הישראלים האחרים. אפילו את ערביי ישראל הוא ניסה לצרף לקואליציית הדחויים שלו.

במשך שלושה עשורים הצליח תלמידו של ניקולו מקיאוולי לתמרן בתוך המלכוד הפוליטי שנקלע אליו. אף שמרבית שותפיו היו זרים להשקפת עולמו ולערכיו, הוא הצליח להתל בהם, ללהטט אותם ולנהל מדיניות אחראית של ימין מתון. אבל אחרי שכתבי האישום הוגשו והחרם התעצם – הקוסם איבד את מגע הקסם. יותר מדי קנאים גדשו את ממשלתו, יותר מדי קיצונים מילאו את שורותיה של סיעתו. הבדידות שלו בתוך הקואליציה שלו הפכה מהרואית למסוכנת. הנמר שעליו דהר לירושלים התחיל לטרוף אותו.

כך, השבוע לא יכולתי להתאפק – וחסתי על בנימין נתניהו. שאלתי את עצמי מה הוא חושב כאשר הוא יושב בראש ישיבת ממשלה שבה עושים זובור של חמש שעות ליועצת המשפטית לממשלה. תהיתי מה הוא חש כשבזמן שאיראן מתגרענת ומתעצמת, והוא נאלץ לעסוק בעילת הסבירות, בחסימת נתב"ג ובמכתזיות. איך הוא חש בחברתו של מדינאי בשיעור הקומה של איתמר בן־גביר. איך הוא מרגיש כאשר במקום לצעוד על הבימות המרכזיות של העולם, הוא שקוע במחילות של פוליטיקה קטנה והזויה. האם הוא לא צובט את עצמו מדי פעם? האם הוא לא אומר לעצמו שכל זה כנראה סיוט? האם הוא לא חרד למורשתו?

אבל אחרי שחסתי על נתניהו – חסתי עלינו. המציאות הישראלית מחייבת פתרונות של מרכז־ימין. החברה הישראלית היא חברה של מרכז־ימין, ונתניהו נועד להיות המנהיג של המרכז־ימין הישראלי. לכן בשנים שבהן קואליציות עם אהוד ברק, יאיר לפיד וציפי לבני אפשרו לנתניהו לנהל מדיניות של מרכז־ימין, הוא פרח – והוא הביא לפריחה ישראלית. אבל ברגע שהמרכז הפנה לו עורף באופן סופי, הוא מצא את עצמו בפינה האפלה וחסרת התוחלת של הימין־ימין־ימין. בפינה הזאת נתניהו עכשיו מתייסר, ובפינה הזאת ישראל עכשיו נמקה. אין אור בפינה הנוראה הזאת, אין תקווה.

חמלה אינה מדיניות, היא גם לא תוכנית עבודה. אם נתניהו רוצה להציל את אומתו ואת מורשתו, הוא חייב להושיט יד למרכז הישראלי. אם המרכז הישראלי אוהב את עמו ואת מדינתו – הוא חייב להושיט יד לבנימין נתניהו. הטרגדיה של החרם על נתניהו מאיימת עכשיו להבעיר את הכול. על כן חובה לסיים אותה, עכשיו.