אז מה היה לנו? מערכת בחירות ראשונה שעמדה בסימן בני גנץ. ההופעה המטאורית של כוכב פוליטי חדש שנולד בן לילה. וההופעה של כחול לבן הגדולה שהצליחה לאחד בתוכה את המרכז־שמאל. כך שלפתע זרחה לאופוזיציה תקווה כחולה לבנה חדשה. שבפעם הראשונה זה עשור הצליחה לאיים ברצינות על השלטון הבלתי מעורער של בנימין נתניהו. ועמדה בפני המתקפות האלימות של הקמפיין הברוטלי של ביבי. והצליחה להגיע לשוויון במלחמת האיתנים נגדו: 35 מול 35 מנדטים. ובכך יצרה מפה פוליטית חדשה, שבה קואליציית הימין של נתניהו איננה עוד מונופול שמדינת ישראל כפופה באופן מוחלט להגמוניה שלו.
ומערכת בחירות שנייה שבה פתאום אבגידור ליברמן התנתק מגוש הימין וחבר לגוש רק לא ביבי. ובכך הותיר את קואליציית המיעוטים של נתניהו עם נדבך חרדי ונדבך ציוני־דתי ונדבך מסורתי־מזרחי, אך ללא נדבך דובר רוסית. ולכן יצר שינוי מהותי שני במפה הפוליטית הישראלית. והציב את נתניהו בעמדת נחיתות ובסיכון גבוה. כאשר העיסוק בהאשמות הפליליות נגד ראש הממשלה המכהן השתלט על סדר היום. וכאשר העיסוק בהצלת הדמוקרטיה – מפני המנהיג הנבחר או מפני מערכת המשפט – הפך לדומיננטי. עד שגנץ אכן זכה ליתרון קל על נתניהו: 33 מול 32 מנדטים. והמצב של שיתוק פוליטי (בשל חלוקתה של ישראל לשני גושים שווים בגודלם) התבסס והתקבע.
ומערכת בחירות שלישית שבה נתניהו כבר היה רשמית לנאשם בפלילים: שוחד, מרמה, הפרת אמונים. ולכן יריביו ראו בו דמון של ממש, שמנצל את עוצמתו הפוליטית כדי להימלט מאימת הדין ומחריב עד היסוד ובדעה צלולה את הדמוקרטיה הישראלית, והופך לפוטין או ארדואן. ואילו אוהדיו ראו בו קורבן של ממש, שנרדף עד צוואר על ידי האינקוויזיציה של האליטות הישנות, והופך לדרייפוס. לכן רגשות גאו, רוחות להטו ופצעים ישנים נפתחו. כמו בחירות 1981, בחירות 2020 קיבלו מאפיינים של מלחמת שבטים טוטלית. נתניהו זכה ליתרון של 36־33, אבל בשורה התחתונה שום שבט לא הצליח להביס את יריבו.
ומערכת בחירות רביעית שעמדה בסימן הקורונה. כאשר מלחמת החורמה בין הרק לא ביבי ובין הרק ביבי כבר התישה את עצמה לדעת. והמלחמה הנשכחת בין הימין לשמאל הייתה כלא הייתה. כי הצל הענק של המגפה גימד הכול. והקמפיינים האמיתיים היו הקמפיין של החיסונים והקמפיין של המוטציות. הגיבורים הסמויים מן העין היו חברת פייזר והמנכ"ל שלה אלברט בורלא. הקריסה של בני גנץ גרמה לכך שלא היה לנתניהו יריב של ממש. וההתפרקות של כחול לבן גרמה לכך שלא נותר כוח אמיתי במרכז־שמאל. וההופעה של גדעון סער הבטיחה שהכנסת הבאה תהיה בכל תרחיש הכנסת הימנית ביותר שהייתה כאן אי פעם. כך שהשאלה היחידה הרלוונטית היא אם נתניהו אחראי למחדלי הקורונה או שהוא המושיע הגדול שהציל אותנו מפני הקורונה.
אז מה היה לנו?
שנתיים רצופות של מלחמת חפירות פוליטית עקובה מדם. שנתיים רצופות של קרבות בוץ בין מנהיגים לא ראויים לפוליטיקאים ציניים. שנתיים רצופות של סחי, מיאוס, רעל ואיבה. ושנתיים רצופות של משבר פוליטי עמוק שישראל לא חוותה כמוהו מעולם.
כאשר מתבוננים לאחור על השנתיים האיומות האלה מדהים לגלות על מה לא דובר בהן. לא דובר על הצורך להחליף את צורת המשטר הנוראה של ישראל ואת שיטת הבחירות הקלוקלת שלה במשטר מתפקד ובשיטת בחירות רציונלית. לא דובר על החובה לשלב באופן מלא ונכון את המיעוט הערבי ואת המיעוט החרדי בחיים הישראליים. לא דובר על הצורך להחליט אם פנינו לארץ ישראל השלמה או לחלוקת הארץ. לא דובר על המודל הכלכלי־חברתי שנבחר בעידן שאחרי הקורונה. לא דובר על בניית מיליון דירות לצעירינו (הנחנקים) ועל הגישור על פני הפערים החברתיים ועל הפיכת ישראל שוב למדינה של סולידריות.
יהיו אשר יהיו תוצאות ההצבעה ביום שלישי, על כולנו לקבל החלטה נחרצת: לא עוד. כך אי אפשר עוד. אי אפשר להמשיך לחלל כך את המדינה היקרה והאהובה שלנו. אי אפשר להמשיך ולהתעמר כך בתשעה מיליון ישראלים. דור שלם של פוליטיקאים פשט את הרגל. תרבות פוליטית שלמה הגיעה לידי ריקבון מוחלט. כן, הסיבוב הרביעי חייב להיות האחרון. אבל מיד אחריו חייבים לפתוח דף חדש. וחייבים לכתוב פרק חדש. על מה שהיה לא להיות עוד.