גם ארצות הברית, גם ערב הסעודית וגם ישראל מעוניינות בהסכם המשולש, אבל המורכבות הפוליטית בארצות הברית והמורכבות הפוליטית בישראל הופכות את המשימה למאתגרת
התכונה רבה. בלשכות הקובעות בירושלים ובתל־אביב מעטים וטובים עוסקים ביוזמה האחת אשר עשויה להוציא את ישראל מהביצה הרעילה שבה היא שוקעת. הכול יודעים שממשלת המהפכה המשטרית של יריב לוין היא טיסה לשום מקום. במקום לחולל תיקון חוקתי מתון ונדרש היא מחוללת מלחמת אחים. הכול יודעים שממשלת אפליית הערבים של בצלאל סמוטריץ' היא טיסה לדרום אפריקה. במקום לחזק את ישראל היא תחליש את ישראל ותהפוך אותה למדינה מבודדת ומצורעת. והכול יודעים שממשלת ההפקרות וההשתוללות של איתמר בן־גביר היא טיסה לאסון. שבוע אחר שבוע היא שוחקת את המערכות הממלכתיות ומנפצת את הערכים הממלכתיים ומורידה אותנו אל בור אפל. על כן הדרך שבה בנימין נתניהו יכול להציל את מדינתו, את ממשלתו, את מורשתו ואת עצמו היא אחת: שלום עם ערב הסעודית. ההסכם המדיני המיוחל בין ירושלים לריאד הוא השפן האחרון שנותר לקוסם בכובעו. הוא משנה המשחק. הג'וקר, האס. התקווה האחרונה.
בעיה: סעודיה אולי מוכנה לחתום על שלום עם ישראל אך אינה להוטה לחתום על שלום עם ישראל. מה שסעודיה באמת רוצה הוא שלום עם אמריקה. צודקים אלה הטוענים שהנושא הפלסטיני אינו עומד בראש מעייניו של יורש העצר מוחמד בן־סלמן. אבל גם הנושא הישראלי לא עומד בראש מעייניו. מה שהשליט הצעיר מבקש הוא את הביטחון הלאומי, הקדמה הכלכלית והלגיטימיות הבינלאומית שאותם רק ארצות הברית יכולה להעניק לו. מבחינתו ירושלים היא בעיקר המסדרון לוושינגטון. ומוושינגטון הוא מבקש שלוש מתנות יקרות מאוד: ברית הגנה; נשק חדיש; תוכנית גרעין אזרחית. אך ורק אם ביידן ימלא את רשימת המשאלות המלאה של בן־סלמן, נתניהו יזכה מן ההפקר וישראל תזכה בשלום.
הנשיא ביידן מתלבט. מצד אחד להסכם עם סעודיה יש יתרונות אסטרטגיים ברורים. הוא יהדוף את סין, יחזיר לאמריקה את מעמדה ויסייע למאבק באינפלציה באמצעות הורדת מחיר הנפט. ההסכם גם יסייע לבת הברית ישראל, ירתיע את איראן ויקנה ליושב בחדר הסגלגל את פרס נובל לשלום. אבל מצד שני ההסכם יעניק יוקרה לשני המנהיגים הזרים השנואים ביותר במפלגה הדמוקרטית: ביבי ואם־בי־אס. הוא גם יהיה כרוך בחתימה (כמעט) חסרת תקדים על ברית־הגנה עם מדינה בלתי דמוקרטית. ומה על העניין הפלסטיני? ומה על המהפכה המשטרית?
האירוניה מרה: משפחת נתניהו היא משפחה רפובליקנית מובהקת. גאוותו הגדולה של פרופסור בן־ציון נתניהו הייתה על כך שפרץ דרך לליבם של סנאטורים רפובליקנים במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. השגריר הצעיר בנימין נתניהו היה כוכב הרוק של העידן הרפובליקני של רייגן. ואילו ראש הממשלה נתניהו הימר שוב ושוב על התמיכה של נשיאים רפובליקנים, קונגרס רפובליקני ובייס רפובליקני. אבל כעת גורלו נתון בידי נשיא דמוקרטי. רק ביידן יכול להעניק למוחמד בן־סלמן את הלגיטימיות שהוא מבקש ורק ביידן יכול להעניק לנתניהו חמצן לנשימה. וגאולה פוליטית. ומורשת היסטורית.
אבל האירוניה גדולה עוד יותר: עבור הסעודים היהלום שבכתר הוא ברית־ההגנה עם ארצות הברית. זאת הערובה שלהם שמעצמת־העל לא תבגוד בהם שוב כפי שעשתה בעבר. זה כרטיס הכניסה שלהם למועדון האומות המכובדות. וזאת התשתית להבטחת יציבותה האסטרטגית של הממלכה בעשורים הבאים. אבל כדי שברית ההגנה תיכנס לתוקף, יש צורך בתמיכה של רוב גדול בסנאט. פירוש הדבר הוא שאותו שלום עם סעודיה אשר יקבע את גורלו של נתניהו תלוי ברצון הטוב של עשרות דמוקרטים־ליברלים אשר השקפת העולם שלהם הפוכה משלו.
כך שהתמונה מורכבת. היום ברור שגם ארצות הברית, גם ערב הסעודית וגם ישראל מעוניינות בהסכם המשולש. בתנאים רגילים, כאשר יש אינטרס משותף ומוצק נמצאת הדרך להתגבר על המכשולים שבדרך. אבל המורכבות הפוליטית בארצות הברית והמורכבות הפוליטית בישראל הופכות את המשימה למאתגרת. הם גורמים לבכירים אמריקנים לומר שהסיכוי להצלחה עומד על כארבעים אחוזים. אבל אם ביידן, בן־סלמן ונתניהו יצליחו, המשמעות של ההצלחה תהיה דרמטית. בעוד שבמזרח התיכון ייכון שלום ישראלי־ערבי (כמעט) מלא, בישראל ממשלת הימין־ימין תוחלף בממשלת אחדות לאומית. מהלך דיפלומטי נועז אחד יניב שלוש תוצאות: הוא ישיג שלום (עם סעודיה), הוא ימנע מלחמה (עם איראן וחיזבאללה) והוא יציל את הדמוקרטיה הישראלית. אמן.