הביקור של שר החוץ יאיר לפיד בוושינגטון השבוע היה ביקור מוצלח. הממשל הדמוקרטי של הנשיא ביידן קיבל אותו בידידות והרעיף עליו חום. האורח מישראל נפגש עם סגנית הנשיא קאמלה האריס, עם יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי, עם שר החוץ אנתוני בלינקן ועם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. הוא דיבר עם סנאטורים ודיבר עם חברי קונגרס והופיע בפני ידידי ישראל. ובכל מקום ראש הממשלה החליפי לא דיבר רק על איראן ועל הפלסטינים, אלא גם על הצורך (האמיתי) לבנות את מערכת היחסים בין ישראל לבין הדור האמריקני הצעיר, אשר עסוק "לא רק במלחמות אלא גם במשבר האקלים, במשבר ההגירה העולמי ובשאלות של זהות". כדי לבנות יחד את הידידות למאה השנים הבאות, אמר לפיד, "אנחנו צריכים לחקור יחד את הנושאים האלה ולבנות ארכיטקטורה עולמית חדשה". אחרי 12 שנים שבהן ישראל־של־נתניהו דיברה אל אמריקה בשפה של שואה היסטורית ושואה עתידית, ישראל־של־לפיד מדברת אל אמריקה במושגים חדשים ונכונים של המאה ה־21.
אבל בלב המסיבה של מנהיג "יש עתיד" בוושינגטון, נדלקה פתאום נורת אזהרה – אדומה ובוהקת. בהצהרה שמסר שר החוץ האמריקני במהלך הפסגה עם עמיתו הישראלי ועמיתו האמירותי, הוא דיבר על השלום, על הפלסטינים, על הקורונה, על האקלים ועל אנרגיה ירוקה. רק על עניין פעוט אחד הוא לא דיבר: איראן. בתשובה לשאלות העיתונאים אמר המזכיר בלינקן כך: "אנחנו מאוחדים באמירה שאסור להתיר לאיראן לרכוש נשק גרעיני". האמירה הזאת היא חלשה מאוד. וחיוורת מאוד. והיא שונה מאוד מהאמירוֹת של שר החוץ הישראלי בעת ביקורו בוושינגטון, שלפיהן אסור להתיר לאיראן להפוך למדינת סף גרעינית. כך שכל צופה איראני בפסגת בלינקן־לפיד־בן־זאיד יכול היה לרשום לעצמו בסיפוק שבין ארצות הברית וישראל נפער פער עמוק, וכי למעצמת־העל אין לא הרצון ולא הנחישות הנדרשים כדי למנוע מארצו להפוך למעצמת סף גרעינית. מה שאומר שישראל שוב לבד. אחרי כל הדיבורים היפים על הברית בין הדמוקרטיות ועל האקלים ועל הקורונה ועל האנרגיה הירוקה – ישראל עומדת לגורלה לגמרי לבד.
הדברים שנאמרו והדברים שלא נאמרו בוושינגטון אינם הסיבה היחידה לדאגה. לנגד עינינו האזור שבו אנחנו חיים הולך ומשתנה: ארצות הברית נסוגה מאפגניסטן, אבל במובן מסוים גם נסוגה מהמזרח התיכון; ערב הסעודית מחדשת את הדיאלוג שלה עם טהרן, ובכך מפרקת את הקואליציה הישראלית־ערבית נגד איראן; סוריה הרדיקלית והמצורעת חוזרת בהדרגה אל חיקו של העולם הערבי; הסכם שותפות אסטרטגית ארוכת טווח הופך את סין ואת איראן לבנות ברית.
גם העולם שבו אנחנו חיים הולך ומשתנה. בין ארצות הברית לבין סין מתפתחת מלחמה קרה של ממש; בעוד אמריקה מאבדת עניין בנו ובאזורנו, היא מרכזת את כל משאביה בזירה המשתרעת בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס ההודי, והופכת את אוסטרליה למעין ישראל חדשה; והשגשוג הכלכלי המוזר של עידן הקורונה גולש לאינפלציה ולבעיות קשות בשרשרת האספקה, אשר עלולות ליצור משבר עולמי ולהעלות מתח בזירות שונות.
כך שאל רגע האמת האיראני, ישראל מגיעה בנסיבות לא קלות. לקהילה הבינלאומית אין הקשב הנדרש וכוח הרצון הנדרש כדי לבלום את המנהיג העליון חמנאי ואת הנשיא הקיצוני ראיסי; לארצות הברית אין עניין להסתבך שוב באזור שממנו היא מבקשת להתנתק, ואת קיומו היא מנסה לשכוח; בשל הנטישה האמריקנית, פוחת מאוד הסיכוי שהמתונים הערבים יעזו להתייצב אל מול איראן; ואילו איראן עצמה חשה את החולשה של המערב ואת החולשה של ערב, ודוהרת במלוא העוצמה אל הפצצה.
בעשורים האחרונים ישראל הייתה למעצמה מדינית, צבאית, כלכלית, טכנולוגית ודמוגרפית. היא המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, ובתחומים רבים היא אחת מהמדינות המובילות בעולם. על כן אין מקום לפניקה או לדכדוך. אבל יש מקום לערנות ולהתפכחות. מאז נפילתה של חומת ברלין, התהליכים העולמיים נתנו לנו רוח גבית. מעמדה של אמריקה כמעצמת־על יחידה, הגלובליזציה, הקריסה של הלאומיות הערבית והקריסה של הלאומיות הפלסטינית – כל אלה יצרו נסיבות נוחות שבהן יכולנו לשגשג ולפרוח. עכשיו כיוון הרוח משתנה. אנחנו נכנסים לעידן חדש, גדוש אי־ודאות. גם הסביבה הקרובה וגם הסביבה הרחוקה הופכות בהדרגה למסוכנות. על כן עלינו לקרוא היטב את המפה החדשה, ועלינו להיערך למצב שבו רק אנחנו נוכל להגן על עצמנו. העולם של אחרי הקורונה עומד להיות עולם מאתגר.