העם אמר את דברו. העם קבע שבנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה – והוא אכן ראש הממשלה. העם קבע שאיתמר בן־גביר יתמודד עם אובדן המשילות – והוא אכן מופקד כעת על אתגר המשילות. העם קבע שיש צורך בתיקון של המערכת המשפטית – ויריב לוין יבצע כעת רפורמה במערכת המשפטית. העם קבע שחובה להילחם ביוקר המחיה – ובצלאל סמוטריץ' ייאבק עכשיו במחירים הגואים. העם קבע שהוא רוצה ביטחון – ויואב גלנט יעשה עכשיו כמיטב יכולתו כדי להעניק לישראלים את הביטחון והיציבות שביקשו. אין מקום למרי אזרחי. אין מקום לירידה פנימית. אין הצדקה לצעדים קיצוניים כמו אי תשלום מסים ואי שיתוף פעולה עם רשויות השלטון. היו בחירות, הייתה הכרעה, וישראל יוצאת לדרך חדשה.
אבל מה שהעם לא אמר הוא שאפשר להפלות בין אדם לאדם ולמנוע שירות עסקי או טיפול רפואי או אירוח מלונאי מנשים, להט"בים, חובשי כיפות, רפורמים או ג'ינג'ים. ומה שהעם לא אמר הוא שהפרדה מגדרית תהיה למנהג מדינה. ומה שהעם לא אמר הוא שמערכת החינוך הממלכתי תיקרע לגזרים וייעקרו ממנה איברים כדי שכל מגזר בעל כוח פוליטי יוכל לעשות בה כרצונו. ומה שהעם לא אמר הוא שהאחדות הארגונית ושרשרת הפיקוד של צה"ל ירוסקו. ומה שהעם לא אמר הוא שהמשטרה תחדל להיות גוף מקצועי וענייני ותוכפף לסדר היום (הרדיקלי) ולאינטרסים (הפוליטיים) של השר הממונה. ומה שהעם לא אמר הוא שתהיה לו ממשלה מנופחת ומוזרה שאחדים משריה מכהנים בשני משרדים ובאחדים ממשרדיה מכהנים שני שרים ושורר בה כאוס ממשלי חסר תקדים.
בתמצית: בבחירות 2022 העם אמר שהוא רוצה ממשלה לאומית – אבל לא אמר שהוא רוצה שלטון חרדי־חרד"לי. העם אמר שהוא רוצה מדינה יהודית – אבל לא אמר שהוא רוצה מדינת הלכה. העם אמר שהוא רוצה חוק, סדר ומשילות – אבל לא אמר שהוא רוצה אנרכיה. כך שמה שהתרחש בין יום הבחירות ובין יום השבעת הממשלה היה עיוות גמור של דבר העם ורצון העם. בצלאל סמוטריץ', איתמר בן־גביר ויצחק גולדקנופף התייחסו אל ראש הממשלה הנבחר באופן כוחני ומבזה. הציונות הדתית, עוצמה יהודית ויהדות התורה התייחסו אל מפלגת השלטון באופן מבטל ומתנשא. מפלגות שקיבלו רבע מהקולות התנהגו כאילו הן בעלות הבית. הן ישראל החדשה. לפי אמונותיהן ולפי גחמותיהן יישק דבר.
כך בדיוק נהגה מרצ (וכך נהג האגף השמאלי של מפלגת העבודה) אחרי הבחירות שנערכו כאן לפני שלושים שנה, ביוני 1992. את הרצון של הרוב הישראלי בשינוי היא פירשה בטעות כמתן מנדט לתהליך שלום עם אש"ף. את העייפות משלטון הימין היא פירשה בטעות כמתן אור ירוק להלך רוח פוסט־ציוני. במקום לכבד את הציונות של רבין ואת דרך רבין (שבה הציבור בחר), היא התעקשה "להמריצ" את רבין ולהוביל את ממשלתו למהלכים רדיקליים. כך באו לעולם הסכמי אוסלו וכך באה לעולם המהפכה החוקתית וכך באה לעולם האופנה הפרוגרסיבית הישראלית. אבל זמן קצר אחר כך המציאות הכתה. וזמן רב אחר כך הרוב הישראלי הבהיר למרצ שהוא לא סולח לה על טעותה. לכן השנה היא מצאה את עצמה מחוץ לבימה ומתחת לאחוז החסימה.
ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה. גם בעוד עשור הציונות הדתית לא תמצא את עצמה מחוץ לבימה ויהדות התורה לא תרד מתחת לאחוז החסימה. החרדים והחרדים־לאומיים של המאה ה־21 חזקים לאין ערוך מהשמאלנים של שלהי המאה ה־20. הם מושרשים בחיינו ולא ילכו לשום מקום. ובכל זאת: גם הקהילה החרדית וגם הקהילה החרד"לית הן קהילות מיעוט. הן אינן מייצגות את הרוב הישראלי ולעיתים אף אינן מבינות את הרוב הישראלי. בחודשים האחרונים שליחיהן בכנסת נהגו ברוב הישראלי באופן פוגעני. כמו מרצ ההיסטורית הם איבדו את הצפון, איבדו את המצפון ואיבדו כל חוש מידה.
בסוף השבוע שבו כולנו מקווים שהממשלה החדשה תעשה חיל ותוביל אותנו לחוף מבטחים, על חבריה לנשום נשימה ארוכה ולהירגע. מערכת הבחירות נגמרה. כך גם הסחר־מכר של מעשה המרכבה. כעת הקברניטים החדשים והוותיקים חייבים להבין שהרכב הקואליציה שלהם אינו ההרכב של החברה הישראלית. הם חייבים לזכור את הרוב הישראלי הגדול והשקט של חילונים, מסורתיים ודתיים־לאומיים ליברליים. אם המיעוט ירמוס את הרוב, ינצל לרעה את דבר העם ויתעלם מרצון העם – הוא יטעה טעות מרה.