לממשלתם של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן (שנפתלי בנט עומד בראשה באופן זמני) יש סגולה שלא הייתה לשום ממשלה ישראלית אחרת מאז 2006: היא נהנית מחסינות תקשורתית. נכון, מדי פעם מבקרים אותה פה ומבקרים אותה שם. אבל באופן יסודי הממשלה מאותרגת. מכיוון שהיא נחשבת למי שהצילה את ישראל מאסון נתניהו ומונעת את שיבתו, היא נהנית מאהדה רב־ערוצית ומגיבוי רב־טאלנטי. לכן היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בלי שתקום צעקה. לכן היא יכולה לספר לנו שהכול סבבה גם כשלא הכול סבבה. תודות לטראומת ביבי הממשלה הנוכחית היא ממשלה שאין עליה ביקורת נוקבת ואין עליה בקרה של ממש.
דוגמה? דוגמה: מקרה המבחן של האומיקרון. לפני שבועיים כתבתי כאן על חמשת הצעדים שישראל הייתה אמורה לנקוט כשהתברר שבארץ עומד להכות נחשול של הזן הדרום־אפריקני: מניעת התקהלויות, חיסון רביעי המוני, הפצה של בדיקות PCR, מתן פיצוי כלכלי וחיזוק של מערכת הבריאות. ממשלת ליברמן ושות' לא נקטה אף אחד מהצעדים הללו. מדוע? מפני שהכול גן עדן. מפני שיהיה בסדר. סמוך. ומכיוון שהאומיקרון הוא לא סיפור גדול אפשר בעצם לאמץ אסטרטגיה (לא מוצהרת) של הדבקה המונית. ואפשר להאמין בפתרון של חיסון־עדר. לא צריך להתאמץ ולא צריך להיאבק אלא צריך להניח לרוב הישראלים להיכנע ולהתמסר ולחלות בקורונה.
בשבועיים האחרונים התברר שהממשלה הצליחה מעל ומעבר למשוער. לפי הנתונים הרשמיים, הממעיטים, מספר המאומתים ביום עלה מכ־4,200 ב־1 בינואר לכ־85 אלף ב־23 בינואר. מספר החולים קשה עלה מ־101 ב־1 בינואר ל־915 ב־27 בינואר. מספר המתים בכל יום עלה ככל הנראה מ־2 בראשית החודש ל־35־40 בסופו (אין נתונים מדויקים, ולכן המספרים נובעים מהערכות אמ"ן). בתוך חודש אחד עברה ישראל בדהרה את יפן, קנדה, הולנד, ארה"ב, שווייץ, צרפת ודנמרק – והייתה לאלופת ההדבקה הבינלאומית. שיעור הנדבקים בקורונה בארץ גבוה פי שמונה בהשוואה לפולין ופי חמישה מבגרמניה ובארה"ב. בשום מדינה אחרת בעולם לא נדבקים היום כל כך הרבה אנשים. שום מדינה אחרת בעולם לא העזה לעשות ניסוי מרחיק לכת כל כך בחייהם ובבריאותם של אזרחיה.
בעוד חודש־חודשיים יוכלו ראש הממשלה, שר האוצר ושר הבריאות לכנס מסיבת עיתונאים ולומר: ניצחנו. האומיקרון מאחורינו; הגל החמישי דעך; החיים שבו למסלולם. מן הסתם השלושה יוסיפו ויאמרו: רואים? אמרנו לכם. לא קרה אסון. לא הייתה סיבה לחרדה. ישראל היא גן עדן של סבבה.
נכון ולא נכון. נכון – מפני שהאומיקרון אכן שונה מקודמיו ואינו תוקף את הריאות, ולכן, על פי רוב, לא מחולל את אותה תחלואה קשה שידענו בעבר. לא נכון – מפני שחוק המספרים הגדולים גורם לכך שהיקף ההדבקה חסר התקדים מסכן בסופו של דבר את בריאותם של אלפים וממית מאות. נכון – מפני שלא הייתה שום סיבה לחזור אל הסגרים ואל השיתוק המוחלט של מערכת החינוך ואל ההגבלות הדרקוניות האחרות. לא נכון – מפני שהייתה סיבה טובה מאוד לנקוט צעדים חלופיים נמרצים, אך הם לא ננקטו. כך או כך, בחשבון אחרון קשה להתווכח: ישראל של נתניהו הייתה אלופת החיסונים העולמית, ישראל של ליברמן היא אלופת ההדבקות העולמית. היום אין מדינה אחת בעולם שנושאת אלינו עיניים.
ובכל זאת, לא הקורונה היא הבעיה. הבעיה היא בעיית עומק שהקורונה חושפת: ישראל הציבורית הייתה לישראל בינונית. בחיינו הפרטיים והעסקיים והיזמיים אנחנו מעולים. אבל בחיינו המשותפים כחברה וכמדינה – אין לנו להט ואין לנו מיקוד ואין לנו מצוינות. המרב הפוליטי שאנחנו שואפים אליו הוא כמעט טוב מאוד. המרב הממשלתי שאנחנו מקבלים הוא כמעט טוב. למען האמת, מבצע החיסונים של 2021 היה המעשה הגדול האחרון שעשינו כאומה. תודות לאלברט בורלא, לבנימין נתניהו ולקופות החולים, הפכנו לרגע לאור לגויים. אבל מאז אנחנו מידרדרים מטה במדרון חלקלק ותלול. ומכיוון שהכול מאותרג – הכול ליד, הכול בערך, הכול מטויח. במקום שיוגדר כאן עידן חדש של אחריות לאומית, מתהווה כאן עידן מסוכן של הפקרות לאומית.