בחודש החמישי של המלחמה על ישראל הרוח הישראלית מאותגרת. כאשר אריות ולביאות המילואים משתחררים, הם נדהמים לגלות בעורף רוח נכאים וניצנים של תבוסתנות והתחדשות של פלגנות
המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר 2023 עדיין חסרת שם. השם הצה"לי שלה, חרבות ברזל, לא תפס, ואף שם אחר לא החליף אותו. לכן אני מרשה לעצמי לכנות אותה בשם שנראה לי הולם: המלחמה על ישראל. זו מלחמה שאינה מתנהלת על חבל ארץ מסוים או על אינטרס לאומי מסוים, אלא על עצם קיומנו. זו מלחמה שמעמידה למבחן עליון את כל אשר יש לנו ואת כל אשר יש בנו. כמו הקרב על בריטניה, המלחמה על ישראל היא מערכה קיומית של מדינה נחושה שעומדת לבדה נגד כוחות הרוע שמסכנים את העולם כולו.
אל המלחמה על ישראל הוביל המחדל העמוק בתולדותינו. במשך עשרים שנה הממסד הפוליטי והממסד הביטחוני היו עיוורים. גם הימין וגם השמאל עסקו בהבלים. גנרלים ועיתונאים לא הבינו היכן אנחנו חיים. פרדיגמות שגויות (של כולם), קונספציות הזויות (של כולם) ודפוסי התנהגות מופקרים גרמו לכך שלא היינו ערוכים לשבת הארורה. בירושלים לא הייתה ממשלה אחראית, בקריה לא היה פיקוד בכיר ראוי, ובנגב המערבי לא הייתה כוננות עם שחר. איוולת רב־מערכתית ורב־ממדית המיטה על ישראל אסון.
במהלך המלחמה על ישראל הצילה אותנו הרוח הישראלית: הגבורה של הלוחמים והשוטרים ביום הפוגרום עצמו, התושייה ואומץ הלב של החיילים בסדיר ובמילואים שהמציאו את צה"ל מחדש מיד אחרי הפוגרום, מסירות הנפש של הלוחמים בחאן־יונס, היורדים במנהרות והמפרקים את חמאס גם היום. נוספה לכך ההתעלות של הנשים והאימהות, הקשישים והצעירים והישראלים כולם, שעמדו מול הרוע כפי שהבריטים עמדו בקרב על בריטניה. במקום שלא הייתה הנהגה – היה עם. במקום שלא היה פיקוד עליון – היו חיילים וקצינים. במקום שלא הייתה מדיניות לאומית ואסטרטגיה רבתי – הייתה עוצמת אדם יהודית וישראלית. כך, רק כך, נמנע חורבן.
אבל בחודש החמישי של המלחמה על ישראל הרוח הישראלית מאותגרת. כאשר אריות ולביאות המילואים משתחררים, הם נדהמים לגלות בעורף רוח נכאים וניצנים של תבוסתנות והתחדשות של פלגנות. כאשר הכפירים של הסדיר יוצאים סוף־סוף להתרעננות, הם תוהים מדוע החרדים עדיין לא מתגייסים, מדוע הטרגדיה של החטופים הפכה לסלע מחלוקת פוליטית.
האם באמת הגיעה השעה שרה"מ בנימין נתניהו יחזור לפוליטיקה קטנה, יסית נגד התקשורת וימדר את שותפיו בקבינט המלחמה? האם באמת הגיעה השעה להציף את המדינה בשלטי חוצות ענקיים התולים את האשמה כולה על אדם אחד? האם כבר הכרענו את חמאס והדפנו את חיזבאללה? האם אנחנו רוצים לחזור למלחמת האחים כשהמלחמה על הקיום עדיין בעיצומה?
אלה ימים של צומת דרכים: הנכס הלאומי העיקרי שאִפשר לנו להתעשת, להתאושש ולהתגבר נתון בסכנה. הרוח הישראלית שהפכה את הקערה על פיה נתונה תחת מתקפה. הפוליטיקאים שבו לסורם, והם מנסים לפלג את העם. הקיצונים מכאן ומכאן לא כובשים את יצרם, וזורעים שוב זרעים של שנאה ומדון. גם בימין וגם בשמאל עוסקים שוב בהבלים. גם שרים וגם עיתונאים שוכחים היכן אנחנו חיים. פרדיגמות שגויות, קונספציות הזויות ודפוסי התנהגות מופקרים חוזרים למרכז הזירה. תהליך פוליטי רע גורם לכך שאנחנו עלולים לשמוט מידינו הישג היסטורי, ולהעצים במו ידינו את האיום הקיומי שנשקף עדיין לכולנו.
לאורך כל חייו נתניהו ייחל להיות וינסטון צ'רצ'יל. לכן אולי הגיעה השעה לרענן את זיכרונו: הפעולה הראשונה והחיונית ביותר שביצע המנהיג הבריטי כשהתמנה לראש ממשלה הייתה לפנות אל יריביו הפוליטיים המושבעים ולהזמין אותם להיות שותפים מלאים בשלטון. אף שהיה חבר המפלגה השמרנית, העניק צ'רצ'יל לראשי הלייבור שניים מחמשת המקומות בקבינט המלחמה. את מנהיג הלייבור קלמנט אטלי הוא מינה לסגן ראש הממשלה. בהיותו מנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, הוא הבין שללא אחדות אמיתית אי אפשר לנצח את הנאצים ולהציל את העולם החופשי.
מה שהיה נכון בקרב על בריטניה נכון במלחמה על ישראל. אם המפלגות החרדיות חושבות שהן יכולות לחזור לאתוס ההשתמטות של 6 באוקטובר, הן טועות. אם הימין חושב שיוכל לכפות על הרוב הישראלי תפיסת עולם של מיעוט, הוא טועה בגדול. אם נתניהו חושב שיוכל לשוב ולהיות טריקי־ביבי – הוא טועה בענק.
על האופוזיציה ומובילי המחאה לנשוך שפתיים ולהתגבר על היצר הרע של ה"רק לא ביבי", ועל הממשלה ועל העומד בראשה לחזור מיד אל דרך המלך. הרוח הישראלית לא תסלח למי ששוב יפנה לה עורף.