הר הרצל

בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל רק לוויה אחת דמתה במשהו ללוויתו של יצחק רבין. ב-16 באוגוסט 1949, הוצב הארון ברחבה שליד בניין הכנסת בתל אביב, אל מול הים. שבעה עמודים נושאי פנסים הוקמו סביבו. ובמשך כל אותו יום וכל אותו לילה נהרו המונים. מאתיים אלף אנשים, כרבע מאזרחי המדינה, חלקו כבוד אחרון למת. זרם המבקרים הגיע לשיאו סמוך לחצות. למחרת היום, בחמש לפנות בוקר, יצא מסע הלוויה לירושלים. הוא תוכנן בקפידה כך שישחזר את מסלולו של המסע הגדול, הראשון, של 1898: מקווה ישראל, ראשון לציון, נס ציונה, רחובות. בכל מקום קיבלו אותו שערי כבוד.

בכל מקום ניצבו בני נוער משני צדי הדרך, מניפים לפידים ודגלי לאום. קצת אחרי השעה תשע הגיע הארון לירושלים, לחצר בניין הסוכנות. רבבות מתושבי הבירה עברו על פניו. כעבור שעות אחדות, בארבע אחר הצהריים, התחיל השלב האחרון. מלווה בכ-6,000 נבחרים הובל תיאודור הרצל אל פסגת ההר. מעל הבור שנכרה בנקודה הגבוהה ביותר, נ.ג. 834, המתינה לו חופת תכלת-לבן. מקהלה קיבלה אותו בפרקי תהילים. כך שלקראת שקיעה, ביום כ"ב באב תש"ט, מדינת ישראל קיימה את צוואתו של המנוח. באיחור של 45 שנים חוזה מדינת היהודים נטמן בשטחה הריבוני של
המדינה שאותה חזה. לקול תופים ושופרות הורד הארון אל תוך אדמת ההר. ובחבורות של עשרה פסעו נציגיהם של מאות היישובים היהודיים בארץ אל עבר הקבר הפתוח ומילאו אותו בשקיקי עפר שאותם הביאו ממקומותיהם. קדיש נאמר. ואל מלא רחמים. ושוב תהילים. שוב שופרות ותופים. מבחינה מסוימת הבאתו של הרצל לקבורה על פסגתו של ההר הנישא הזה שבמערב ירושלים בקיץ 1949 היתה כמו המהלך האחרון, המהלך החותם, של מלחמת הקוממיות. מסע הלוויה הארוך, חסר התקדים, כמו בא להמחיש את העובדה שהתהליך אשר יצא לדרכו חמישים ושתיים שנים קודם לכן בבזל, שווייץ, הגיע לתעודתו. שעל אף כל הקשיים, על אף כל המלחמות, החלום ניצח. האידאה מימשה
את עצמה. הציונות הגיע עד ציון. כך שכבר מן הרגע הראשון, הסמליות שיוחסה למקום הקבורה של הרצל היתה
ברורה: כאן, בראש ההר הזה, הציונות השיקה לישראליות. כאן, בתוך שני מעגלים מושלמים עשויי אבן הציונות השיקה את הישראליות.

כאן היתה נקודת המוקד המדויקת שבה המציאות הישראלית החדשה, המתהווה, השתלשלה מתוך החזון. את מציבת הקבר השטוחה, השחורה, המוכרת כל כך, שהשם הרצל מוטבע על שלוש מארבע צלעותיה, הקימו רק אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, בקיץ 1960. אבל הר א-שראפה, אשר עד 1948 היה בבעלותם של ערבים-פלסטינים תושבי הכפר הסמוך עין כרם, אשר עד מלחמת הקוממיות נשא עליו את הטרסות המעובדות והמחצבות הפתוחות ובתי האבן המעטים שגבלו בחירבת אל-חמאמה – הפך מיד אחרי הלוויה הממלכתית הגדולה להר הרצל, לאתר הלאומי המרכזי של מדינת ישראל. מלכתחילה היה זה אתר חילוני מאוד. מונומנט לאומי-חילוני. את האנשים המעשיים, צלולי הדעת, שבחרו בו לא הטרידה העובדה שמסביב לשטח שגולח בפסגת ההר עדיין נותרו אותן מחצבות פתוחות ואותן טרסות מעובדות וכמה מחורבותיהם של אותם בתים בודדים. לא הטרידה אותם העובדה שהם טומנים את חוזה מדינת היהודים באדמתם של ערבים נפקדים. גם לא הטרידה אותם העובדה שאחוזת הקבר
משקיפה דווקא על בתיו הכבדים של כפר הרפאים דיר יאסין. מלכתחילה היה זה אתר שסימל ריבונות. לא אתר דתי אלא ממלכתי. לא אתר יהודי אלא ישראלי. את האנשים המעשיים שבחרו במקום משכה מאוד העובדה שהוא ניצב על הר גבוה בפאתי ירושלים אשר חולש על כל סביבותיו. שהרי כפי שכתב א"ב יהושע שנים מאוחר יותר, מה שמאפיין את הר הרצל יותר מכל הוא היותו "מקום בעל הדר, כוח וסמלים ברורים מעוררי תקווה". מקום "רחב, נישא ופתוח לכל רוחות השמים". מקום "שולט ולא נשלט". "מקום שלם, יחידה אוטונומית אשר אינה פוגעת או מאוימת על ידי אלמנט זר".

ובכל זאת, הארכיטקטורה שנבחרה בשביל אתר-ההר היתה מאופקת. מבנה ה"אוהל" הגדול שעמד להיות מוצב מעל קברו של הרצל לא הוקם לבסוף. ואילו תוכניתו של האדריכל קלרווין, אשר זכה בתחרות הבינלאומית הגדולה שנערכה בשנת 1951, הסתפקה בהקפתה של המציבה במעין אליפסה לא מושלמת של שבילים וגינות וערוגות אבן. בפינה אחת נקבע מקום לקבריהם של בני משפחת הרצל ונשיאי התנועה הציונית. בפינה אחרת נקבע מקום – ב-1964 – לעצמותיו של זאב ז'בוטינסקי. סמוך לשער הכניסה הוקם מוזיאון קטן. אך ביסודו של דבר האתר נותר חשוף יחסית, מרוסן למדי, כמעט ריק מתוכן. בניגוד לגודש הגדול של יד ושם הסמוך, הר הרצל נותר מקום שכוחו בחסכנותו. בצניעות הרפובליקאית שלו. בשבילי החצץ הרחבים ובגדרות האבן הנמוכות וברחבת הטקסים המינימליסטית היה הר הרצל למונומנט לאומי בלתי מונומנטלי בעליל. מונומנט לאומי תבוני, גיאומטרי, אשר אין בו כל סממן מיסטי או משיחי או שוביניסטי. אשר אין בו ולו אנדרטה אחת הגדולה ממידת אדם. הדבר ניכר עד היום: האתר הלאומי הזה הוא במידה רבה אתר של שנות החמישים והששים. אתר אשר משמר את רוחה של הרפובליקה הישראלית הצעירה, הסוציאל-דמוקרטית, של לפני מלחמת ששת הימים. זאת אשר מצאה במקום הזה את המרכז הסמלי שלה, את נקודת-המוקד של זהותה. לכאן היו עולים חניכי תנועות הנוער, כאן היו נערכים טקסי הערב המרשימים של כ' בתמוז, לכאן היו מובאים אורחים רמי מעלה. מיד אחרי מלחמת ששת הימים המקום הוזנח קמעה: כיבושה של העיר העתיקה
ביוני 1967 כמו התיק את המרכז הסמלי של המדינה מן ההר הישראלי הזה אשר במערב ירושלים אל הכותל היהודי אשר במזרח העיר. היה נדמה שההתחברות המחודשת של עם ישראל עם ארץ ישראל ועם המתח הסמלי הגבוה של מקומותיה הקדושים, גרמה לכך שהניסיון שנעשה בהר הרצל לתת לישראל מערכת סמלים ממלכתית-חילונית איבד הרבה מכוחו. השטחיות הנאורה של המדשאות הללו וערוגות הוורדים האלו לא יכלה להתחרות עם העומק ההיסטורי המורבידי של האתרים העתיקים שמעבר לקו. כך שהתפקיד המרכזי שהיה להר הרצל בחייה של ישראל של לפני 67' הלך והצטמק בעשרים ושמונה השנים האחרונות. פרט לטקס השנתי של פתיחת חגיגות יום העצמאות לא נערכו כאן אלא טקסים לאומיים מעטים. בני נוער חדלו להגיע. חיילים לא נשבעו אמונים. אפילו חלקת גדולי האומה, אשר היתה אמורה לקלוט בתוכה את כל ראשי המדינה, הצליחה למשוך רק אחדים מהם: אשכול, גולדה ושזר. אחרים העדיפו להיטמן במקומות שאותם מצאו ראויים יותר: בן גוריון בשדה בוקר, בגין בהר הזיתים; אלון על שפת הכנרת, דיין בעמק יזרעאל. א"ב יהושע, אשר היה הראשון להבחין בתהליך הזה ולהתריע נגדו ייחס לו חשיבות גדולה.

ב-1987, חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה, הוא הביע דאגה אמיתית מפני האפשרות שהקיר יגזול את הבכורה מן ההר. מפני האפשרות שהיחלשותה של מערכת הסמלים אשר אותה הר הרצל מייצג תגרום לכך שיינתן פירוש אחר, סותר, "לחיינו הלאומיים ולמטרותינו המרכזיות". אבל הסמליות המשיכה לעבוד. משך כל השנים האלה. שכן בחלקו הצפוני של ההר, כמה מאות מטרים מקבר הרצל, כמה קווי גובה מתחתיו, נקבע מקומו של בית הקברות הצבאי. בתחילה, ב-1949, הועברו לכאן (משייח באדר) גופותיהם של חללי תש"ח, רובם חללי הקרב על ירושלים. כעבור זמן צורפו אליהם חללי מבצע קדש. וחללי מלחמה ששת הימים. וחללי מלחמת יום הכיפורים. וחללי מלחמת לבנון. וחללי האינתיפאדה. וחללי הקרבות הנמשכים ברצועת הביטחון. כך שמשנה לשנה, ממלחמה למלחמה, מסיבוב לסיבוב, הסמליות המוצהרת של ההר פינתה את מקומה לסמליות אחרת, בלתי רשמית ובלתי מתוכננת. שהרי שם, מדרום
מערב, צמחה הארובה של יד ושם. ואילו שם, מצפון מערב, נותרו הבתים הדמומים של דיר יאסין. שהלכו ונבלעו עם השנים בתוך תנופת הבנייה של השכונה החרדית הר נוף. ולמעלה בפסגת ההר, בעל החזון. קצת למטה ממנו יורשיו וממשיכי דרכו. קצת למטה מהם "גדולי האומה", קברניטיה של מדינת ישראל. ובמדרון עצמו, על המניפות המעוגלות של צלע ההר, החיילים. אלה שהגשימו; אלה ששילמו את המחיר. אלה שהוציאו את העניין אל הפועל. כמו האתר הלאומי שבראש ההר כך גם בית הקברות הזה: טובל בירק, אנושי, בלתי מיליטריסטי בעליל. דומה שאין כאן כל ניסיון לעשות גלוריפיקציה של המוות במלחמות. לעומת זאת יש כאן ניסיון ברור להיאבק בסיטוניות ובאנונימיות של המוות במלחמות. לכן הקבורה בטרסות. לכן הגינון. לכן קיבוצם של הקברים בחלקות קטנות יחסית שאורנים וברושים וארזים מצלים עליהן. שספסלי אבן צנועים מונחים בשוליהן. מכמה וכמה בחינות זהו בית קברות דמוקרטי מאוד: דרגותיהם של הנופלים כלל אינן מוזכרות בכיתוב שעל המציבות; כמעט בכל חלקה אפשר למצוא אלופים או רבי אלופים אשר טמונים בין טוראים וסמלים בקברים שאינם שונים במאום מקבריהם של הטוראים והסמלים. ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, אשר חקר את בתי העלמין הצבאיים באירופה, מצא שבית הקברות שבהר הרצל שונה מהם באופן משמעותי. כאן אין כתובות
פטריוטיות-לאומניות. כאן אין מציגים את הנופלים כמי ששבים כדי לפאר ולרומם את המולדת. כאן אין ניסיון לשלול מהמתים את קוי הייחוד שלהם כפרטים. להיפך. מיטות האבן הקטנות האלה, אשר גודשות את ההר, אינן מטשטשות
אלא דווקא מדגישות את העובדה שמה שמונח תחת כל אחת מהן הוא אדם. יחיד. גם הנוסח הקבוע של הטקסט שעל המצבות איננו מרומם ואיננו מקדש את המוות אלא משאירו כמות שהוא: איום בפשטותו. בשרירותיות שלו. בסופיות החד-משמעית שלו. כך שהר הרצל הולם את יצחק רבין. יצחק רבין הולם את הר הרצל.

אותה יד נעלמה אשר כאילו ביימה את חייו, אותה יד נעלמה אשר עשתה את האיש המעשי הזה לדמות סמלית כל כך, לגיבור כמעט מיתי, לא היתה יכולה לבחור לו מקום קבורה מתאים יותר: במחצית הדרך בין קבר הרצל לבין קברי החיילים; במרחק של כמה אורנים מהבחורים שעליהם פיקד בתש"ח; ובתוך נוף ההרים הזה של הדרך-לירושלים (אשר אותה פרץ); בין כל הכפרים הנפקדים האלה (שאותם כבש והרס). לא היתה יכולה לבחור לו מקום קבורה מתאים יותר: במרכזו של ההר הזה אשר במשך השנים הלך והפך לתל של הסכסוך. להר המתים של הסכסוך. הר מחיר הציונות. נתיבה בן יהודה אומרת שעוד הרבה לפני שרבין נרצח, כאשר אנשים היו אומרים לה שהם נגד רבין היא היתה אומרת להם אתם יכולים להגיד על רבין מה שאתם רוצים, אבל אם יסתובב פה באזור איזה הומרוס בעוד חמישים או מאה או מאה וחמישים שנים ויחפש חומר בשביל האיליאדה והאודיסאה של הציונות, האיש שהוא יבחר בו כדי שיהיה האודיסאוס שלו יהיה יצחק רבין. כי יצחק רבין היה בכל מקום קריטי ובכל שלב קריטי בסיפור הזה. יצחק רבין הוא כל הסיפור.

ובאמת, במובן ידוע, יצחק רבין הוא כל הסיפור. יצחק רבין הוא כל הסיפור של מה שקרה לרעיון המופשט של ציון כשהוא פגש את המציאות המוחשית של הבעיה הערבית. מה שקרה למושג הכללי של ציון כשהוא פגש את שלל הפרטים של הבעיה הערבית. הברוטליזציה. הגבורה. העקשנות. האטימות הגדולה, שבלעדיה אי אפשר היה לשרוד. האכזריות הגדולה, שבלעדיה אי אפשר היה לנצח. והעיוורון השיטתי, ההכרחי. העייפות שהלכה וגברה עם השנים.
כשנולד, ארבע שנים וחצי אחרי הצהרת בלפור, עדיין לא התבררו ממדיו האמיתיים של הסיפור. סוג הז'אנר עדיין לא נודע. אמנם היו שכנים ערבים ברחוב צ'לנוב. אמנם שיירות של גמלים היו עוברות בחלון, נושאות תיבות של תפוחי זהב מהפרדסים של אבו כביר וג'מוסין ואבו קישק אל הנמל של יפו. אבל רק מעטים, אם בכלל, הבינו איזה בעיה גדולה, בלתי פתירה, טמונה בשיירות הגמלים הללו. ומה יתחייב כתוצאה מכך. כך שכשיצחק רבין למד אצל אליעזר שמאלי בבית החינוך לילדים עובדים, עדיין לימדו אותו להאמין ב"עבודה, בהגנה ובשלום". בסדר זה. עדיין לימדו אותו לחוש סולידריות עם ילדי פועלים בכל העולם. ולציין את יום ה"מלחמה במלחמה" הפציפיסטי. ולערוך ביקורים של רצון טוב בבתי ספר ערביים שכנים. אבל אז באו המאורעות של 29'. והמאורעות של 36-9'. המציאות ההיסטורית גילתה את פניה. וכפי שרבין עצמו כתב, פתאום היה ברור ש"כך אי אפשר יהיה להמשיך". שצריך לעשות מעשה. להשתנות.
פתאום היה ברור שהנערים בני גילו של רבין, בניו בכוריו של החלום, ייאלצו לשרת אותו באמצעים אלימים מאוד. במעשים איומים מאוד. שעליהם תהיה המשימה להוליך את הציונות אל תוך העידן הברוטלי. שהרי אין ברירה אחרת. אין דרך נסיגה. "אין עם נסוג מחפירות חייו". כך שזמן קצר אחרי שהמהפכנית רוזה כהן הלכה לעולמה והנער יצחק התייתם, היה ברור שמשימתו של הדור שלו לא תהיה, כמתוכנן, להפריח את השממה. לעלות להתיישבות. למלא את פלשתינה-א"י באיי אוטופיה קטנים של עבודה, שוויון וצדק. ברור היה שמשימת הדור תהיה אחרת לחלוטין: לפתור את הבעיה הערבית. להדוף את פלסטין. ובדיוק כאשר התגלה שהנער יצחק רבין הוא מין עילוי שכזה, אחד מהבולטים
בבני דורו – היותר מתמטי מבין תלמידי כדורי, היותר אנליטי מבין מפקדי הפלמ"ח – התגלה גם שהתפקיד לא יהיה להעביר מים לנגב. ולא להמציא סוגים חדשים של גידולי-מדבר. אלא התפקיד יהיה להשתמש באמצעים צבאיים כדי להכריע את העניין. להכריע את פלסטין. ובגיל 26 כל האחריות הזאת: להציל את ירושלים; להציל את הציונות. לעמוד
במעמסה הנפשית הזאת של מרבית חייליו נופלים. לעמוד במעמסה הנפשית הזאת של רבבות פלחים מגורשים. ולהמשיך הלאה, הלאה. אל המלחמות האחרות, המתחייבות.

אל ארבעים וחמש שנים נוספות של סכסוך. ארבעים וחמש שנים של עמידה נחושה מול פלסטין. ופתאום התפנית הזאת. ברגע האחרון ממש. כמעט בסוף הדרך. שנתיים לפני מותו. פתאום התפנית הזאת שממדיה הם כל כך גדולים, משמעויותיה כל כך מרחיקות לכת, עד שספק אם אנחנו מתחילים לתפוש אותה. ספק אם הוא עצמו תפש אותה. כשפתאום האיש הזה אשר משך כל חייו הבוגרים נלחם בפלסטין, אשר היה לו חלק כל כך מכריע במחיקתה של פלסטין, דווקא הוא הופך להיות האיש שמחזיר את פלסטין אל המפה. דווקא הוא הופך להיות הבלפור של פלסטין. כך שיצחק רבין הוא באמת כל הסיפור. הוא היה שם כשהציונות עברה את הגלגול הגדול הראשון שלה: מחלום ללוחמנות, מאוטופיה לתוקפנות. והוא היה שם משך כל השנים שהציונות היתה מאבק. עד חורמה. עד מעשי זוועה. והוא היה שם כשפתאום נשבר בה משהו והתחילה להבחין בצד השני (בסופו של דבר, יאמר ההיסטוריון, כל חשיבותה של האינתיפאדה לא היתה אלא במהפיכה המושגית שהיא הצליחה לחולל בתודעתו של האדם היחיד יצחק רבין). והוא היה שם כדי לחולל בה, אולי מבלי דעת, את הגלגול הגדול השני. לשמש לה כמעין גורבצ'וב שכזה. אשר מוליך פרסטרויקה שהיא הרבה יותר רדיקלית מאשר הוא עצמו מעלה בדעתו. פרסטרויקה אשר אף אחד מאיתנו עדין איננו יודע כיצד היא תסתיים. כל הסיפור יצחק רבין. הוא הנער שעלה מתוך הבראשית שלנו, מתוך חולות הזהב של סיפור הבריאה עצמו. והוא הנער שהלך שם, בשדות האימה ההם, כשהציונות הפכה טראגית מאוד. והוא הנער הקשיש אשר חזר מקץ חצי מאה כדי לנסות לסגור את המעגל. לנסות למרוד בטרגדיה. לחתום אותה בהפי-אנד. כבר אחרי השלושים והנהירה איננה פוסקת. עוד ועוד אוטובוסים פורקים עוד ועוד ישראלים אשר עולים בשבילי ההר ושואלים היכן קבר רבין ומתגודדים סביב קבר רבין ושותקים סביב קבר רבין ומצלמים זה את זה מניחים על קבר רבין זר. תלמידים מקרית אונו וגמלאים מחולון ותיירים מניו ג'רסי מתערבבים אלה באלה תחת הברושים הגבוהים. ומוכרי הסנדוויצ'ים והקולה שמחוץ לשער אינם מאמינים למזלם הטוב: על פי כל ההערכות העלייה הזאת לרגל היתה אמורה להיפסק מזמן. והגננים והחצרנים אומרים שדבר כזה לא היה כאן. אף פעם. גם לא כשאשכול. גם לא כשגולדה. וקבוצה של ילדי גן מקבלת הסבר על כך שמכיוון שהוא היה אדם גדול שכולנו אהבנו אנחנו עכשיו נכבד אותו ונהיה בשקט ולא נדחוף ולא נצעק.
אני עצמי אינני בטוח שהיה אדם "גדול". אנשים "גדולים" הם אלה אשר כמו הרצל וכמו בן גוריון יש להם איזה קשר אינטימי עם ההיסטוריה. אנשים אשר מבינים אותה, רואים לאן היא הולכת, ויוצרים את הכלים המושגיים המתאימים
אשר יכילו אותה. ליצחק רבין לא היה קשר אינטימי כזה עם ההיסטוריה.

הוא עצמו לא יצר כלים מושגיים מקוריים. ככל שהיה בכיר ובעל כוח, תמיד עסק בהוצאתן אל הפועל של תפישותיהם של אחרים. לעתים היה נדמה שהוא עצמו לא מבין לגמרי את הסיפור הגדול הזה שבו יש לו חלק כל כך מרכזי. לעתים היה נדמה שכמו כל גיבור טראגי הוא פועל בתוך עלילת-הסכסוך ומקדם את עלילת הסיכסוך מבלי שיראה אותה בשלמותה. ביוגרפית הוא היה בנם בכורם של רוזה כהן (מארגון אמהות עובדות) ונחמיה רבין (מוועד העובדים של חברת החשמל). סוציולוגית הוא היה מבני-היורה, מבכורי בניה של הציונות-הסוציאליסטית של תל אביב. אבל במובן מסוים, היסטורי, הוא היה משך כל חייו מין בן בכור נצחי שכזה. בנה בכורה של הציונות. זה אשר עליו הוטל להוציא אותה לפועל. לנווט אותה לחוף מבטחים. זה אשר לפתחו הונחה כל הפרובלמטיקה שלה. זה אשר מפני שנתגלו בו אי אלו כישרונות מתאימים, הוא חש עצמו תמיד כמי שכל משא האחריות של המפעל הזה מוטל על כתפיו. יצחק הבודד, הנבון והאחראי, הוא שיסדר את העניין. הוא זה אשר במחשבה תחילה ובזהירות גדולה ובבדידות גמורה ינסה לעמוד במשימה. ולא יאכזב. ולא ימעד. לא ייתפש לשגיאה. עדיין איננו יודעים אם לא נתפש לשגיאה. יעברו שנים – ואולי עשורים – עד שהעניין יתברר. עד שאפשר יהיה לקבוע בוודאות אם היה הנועז במנהיגי ישראל או חסר האחריות שבהם.

היה דבר מה מטריד בשנים האחרונות שלו. הוא לא רק "נפתח" ו"השתחרר" ו"התרכך" כפי שאהבו לומר עליו. הוא גם איבד את המעצורים הגדולים ואת הזהירות הגדולה שתמיד היו סוד כוחו. כך שאת המהלך ההיסטורי הגדול של חייו הוא עשה באופן קצת רשלני, קצת מוזר, כמעט חובבני. הוא בנה הסכם אשר מלא וגדוש מנגנוני זהירות ביטחוניים
קצרי מועד, אבל חסרים בו לחלוטין מנגנוני זהירות היסטוריים ארוכי טווח. הוא חתם על הצהרת-עקרונות פוסט-אידיאולוגית אשר בה אין לאומה היהודית-הישראלית שום "בכוח הזכות" אלא אך ורק "בזכות הכוח". הוא שיחרר
מן הבקבוק את הג'יני הגדול של פלסטין מבלי שלו עצמו יהיו תשובות לגבי גורלו של הג'יני הזה: מה עתידים אנו לעשות בו; מה הוא עתיד לעשות בנו. אפשר שזה לא היה מקרי: יצחק רבין היה אדם אשר פעמיים בחייו ניתנה לו ההזדמנות להתחיל את המדינה מחדש. פעם אחת ב-1974, אחרי הרעש של מלחמת יום הכיפורים, ופעם שנייה ב-1992, אחרי 15 השנים של הליכוד. בשתי הפעמים חזרה אותה תופעה. רבין הוביל את ישראל לשיקום פיסי, כלכלי, צבאי ומדיני מרשים, אבל הוא לא הצליח לתת לה תחושת כיוון ברורה או תחושה מחודשת של זהות. הוא תימרן היטב בין האילוצים האסטרטגיים השונים וניהל לא רע את מערכות הכוח, אבל הוא לא הצליח לתת לישראל איזה סיפור-משמעות חדש. את האתוס הציוני הגווע הוא לא הצליח להחליף באתוס ישראלי חלופי. כמו מרבית בני דורו הוא היה ביצועיסט ולא הוגה-דעות. מנהל-פרויקט ולא מתכנן-על. כיוון שכך, נטה לייחס חשיבות יתר למעשים ולכוחות צבאיים ולעובדות בשטח. כיוון שכך, הוא נטה לייחס פחות מדי חשיבות לסמלים ולמושגים, לערכים ולרעיונות מופשטים. לעתים היה נדמה שהוא לא ער לעובדה שהמדינה המסוימת הזאת שאותה הנהיג, והסכסוך המסוים הזה שאותו ניסה לפתור,
נסבים לא רק סביב יחסי-כוחות נראים לעין, אלא סביב סוגיות עומק של זהות ולגיטימיות, זיכרון ושכחה, צדק היסטורי ועוולה היסטורית. אם טעה, הרי בכך היתה נעוצה טעותו. והלא ההר הזה עצמו, אשר בו נטמן לבסוף, הוא לא רק התגלמות של אותה מורכבות היסטורית של הארץ אשר ממנה התעלם כשעשה את המהלך המכריע שלו. ההר
הזה הוא גם הוכחה ניצחת בדבר חשיבותן העצומה של כמיהות לאומיות ושל רעיונות מופשטים. בדבר יכולתם לחלחל אט אט אל תוך מציאות היסטורית נתונה ולשנות אותה מיסודה. להפוך עולמות. להקים או לערער מדינות. ועכשיו הוא כאן, בחלקת גדולי האומה. בסך הכל היה, במידה רבה, חייל עם מזל. בקלות רבה היה יכול למצוא את עצמו בעברו השני של השביל, באזור א', בין חללי תש"ח, יחד עם שני שלישים מלוחמיה של החטיבה שלו. ובקלות רבה היה
יכול למצוא את עצמו שם, קצת רחוק יותר, בחלקה 22, בין חללי סיני. או במורד ההר, באזור ב', חלקה 11, בין חללי מלחמת ששת הימים. אבל מכיוון שהיה חייל עם מזל, זה לא קרה. ומכיוון שהיה גם חייל עם שכל, הוא עלה מעלה מעלה עד שנטמן לבסוף במעלת ההר הגבוהה. ראשון מבין הלוחמים בחלקת גדולי האומה.

ראשון מבין בני הארץ בחלקת גדולי האומה. ראשון מבין המוציאים-אל-הפועל, שהגיע כל כך קרוב אל הפסגה. וכל האהבה הזאת. שלא בן גוריון ולא בגין זכו לשכמותה. שרק הרצל, במידת מה, זכה לשכמותה. הילדים, הצוערים, ותיקי ההגנה. שאינם יודעים מה בדיוק לעשות עם עצמם. ואינם יודעים לתת הסבר משכנע מדוע הם כאן. אבל הם כאן, מחזירים את ההר אל המרכז הסמלי. הם כאן, באים מתוך הצורך להיאחז במשהו. במישהו. באים מתוך החלל הנפשי הגדול ומתוך המשבר הערכי הגדול שראש הממשלה המת הותיר אחריו. ומתוך הצורך להאמין בצבר הבכור הזה. להאמין בקנאות, להאמין ללא סייג, באחד הזה משלנו שהלך בגדולות. שניסה לגמור את הסיפור. לחתום את הטרגדיה בהפי-אנד.