השאלה כיצד ננהל את העימות ואיך נערוך את הבירור תקבע את עתידנו

עם ישראל עשה זאת שוב: אחרי חורף קשה ואביב נורא, הגענו ליום הזיכרון של שנת הייסורים הזאת כאומה בסיכון גבוה. אחרי מערכת בחירות מכוערת, אחרי משא ומתן מביש שהוביל להקמת ממשלה בלתי ראויה, הגענו ליום העצמאות כמדינה סדוקה. אחרי ניסיון הכשל לחולל מהפכה משטרית וזהותית, אחרי מחאה המונית חסרת תקדים, הגענו אל ה׳ באייר תשפ״ג ‏כחברה שסועה ופצועה.

לרואי השחורות היו סיבות טובות לחשוש ממה שיתרחש השנה בטקסי הזיכרון ובבתי העלמין הצבאיים. לפסימיסטים היה בסיס טוב לחוש מועקה וחרדה לקראת טקס הדלקת המשואות הממלכתי. אבל בסופו של דבר, הישראלים הוכיחו את עצמם. על סף התהום הם בלמו. רגע לפני שנקרענו לגזרים, הם איחו. פרט לכמה יוצאים מן הכלל, ובראשם שר הכאוס הלאומי, הם נהגו בריסון, באיפוק ובאחריות. הרוב הישראלי הגדול, השקט והטוב אפשר לנו לחגוג את יום הולדתה ה־75 של המדינה. שני הימים המקודשים ביותר בלוח השנה הציוני חלפו מבלי שישראל תיבקע.

בספר שפרסמתי לפני שנתיים ("בית שלישי – מעם לשבטים לעם") כתבתי הבחנה שאני מאמין בה בכל ליבי, בין ישראל הפוליטית לישראל האמיתית. ישראל הפוליטית, טענתי, היא ישות בלתי מתפקדת, אשר מעצימה את השסעים הפנימיים וגורמת לשיתוק של המערכת הממלכתית. ישראל האמיתית, לעומת זאת, יצרה מפגש מופלא בין מזרח למערב, בין מסורת למודרניות, בין משפחתיות לאינדיבידואליזם, ובין תחושת חירות לתחושת משמעות ושייכות. ישראל הפוליטית, הכוללת גם את התקשורת והזירה הציבורית, היא המקור של כל צרותינו; ישראל האמיתית היא סוד כוחנו. בעשורים האחרונים הפער בין השתיים הפך לבלתי נתפס. רשויות השלטון התנוונו וכיכר העיר הורעלה, אך החיים עצמם התעצמו. שתי הקומות השונות של הקיום הלאומי נפרדו לחלוטין זאת מזאת.

בחודשים האחרונים תהיתי לא פעם אם ההבחנה עדיין תקפה. הזעם שחש הימין בעקבות מה שהוא ראה כהדרה תחת ממשלת בנט־לפיד ודיכוי תחת שלטון העליון, גרם לו לאבד עשתונות ולנהוג בהפקרות. האימה שחש המרכז־שמאל בעקבות הניסיון להחריב את הדמוקרטיה הישראלית גרם לו לצאת מהכלים ולשבור כלים. בתוך זמן קצר מאוד כל המורסות התפוצצו. בתוך חודשים ספורים מוגלה פרצה מכל הפצעים. נעלמה הסבלנות, נעלמה הסובלנות, נעלמה הנכונות להידבר ולהתפשר. השנאה והקנאות אכלו בנו בכל פה. כל שבט ישראלי חש שהוא קורבן של השבט האחר, ולכן חש שזכותו להילחם עד חורמה באחר. כתוצאה מהלך הרוח הנזעם והזועם הזה, הכלים עמדו להישבר.

הסכנה לא חלפה, השבר עדיין כאן. המשבר עמוק. אבל משהו מעודד קרה לנו בין הלילה הנורא שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו פיטר את שר הביטחון יואב גלנט ובין ערב יום הזיכרון. מה שקרה הוא שישראל האמיתית הרימה שוב את ראשה. הבייס של הליכוד הבהיר לנתניהו שאם הוא ימשיך ללכת בדרך הקנאות, הוא יאבד חלק ניכר מתומכיו. הבייס של המחאה הבהיר לאהוד ברק ולחבריו שאם הם ילכו רחוק מדי, הם יתנתקו ממאות אלפים שבאמת מוחים כחול־לבן. בשני עברי המתרס, קולות של שפיות וכוחות של מתינות עלו מלמטה וכפו על ההנהגות לשנות את דפוסי ההתנהגות.

אבל כעת מגיע רגע המבחן האמיתי: הפגנת ההמונים של הימין אמש פתחה את עונת העימות החדשה. בשבוע הבא הכנסת תחזור אל משחקי הריב והמדון שלה. המאבק על גיוס החרדים מתחמם ועומד להפוך לקו החזית החדש אשר סביבו יתכתשו שני המחנות. עשרות הצעות חקיקה הזויות מזה, וחיפוש אחרי עילות למאבק מזה, יעצבו את הסבב השני של המערכה על דמותה של ישראל. אחרי ההפוגה של פסח, יום השואה ויום העצמאות, שוב נמצא את עצמנו בהתגוששות בין איתנים.

ככל הנראה העימות בלתי נמנע. הבירור של שאלות הזהות חיוני, אבל השאלה שתקבע את עתידנו כאן היא כיצד ננהל את העימות ואיך נערוך את הבירור. אם שוב נתיר לישראל הפוליטית לעשות בנו כרצונה, היא תגרור אותנו אל מקומות מסוכנים ואפלים. אבל אם הפעם ישראל האמיתית היא שתוביל את התהליך, ייתכן שהוא לא יהיה הרסני אלא בונה.

את האנרגיות האדירות שהתפרצו השנה בתוך החברה הישראלית עלינו לנתב לחיפוש אחרי הסכמה רחבה ואחרי אמנה ישראלית חדשה, אחרי ליבה ערכית משותפת. כי בסוף, מה שמאפיין את ישראל האמיתית הוא הרוב הציוני – אותו רוב שמנע קרע ביום העצמאות ה־75. הרוב הציוני הוא זה שיכול להוציא אותנו לדרך אחרת בשנה ה־76.