הדעה האופנתית אומרת שמוסד הנשיאות מיותר. מדוע צריך להוציא 61 מיליון שקלים בשנה על אדם, משכן ולשכה שאין להם כוח אמיתי? מדוע להקדיש קשב ציבורי רב לנבחר ציבור שאינו יכול לחוקק חוק ואינו יכול לצאת למלחמה ואינו יכול לעשות שלום? מדוע להתייחס ברצינות לאיזו דמות ייצוגית שאין מאחוריה אף דיביזיה? אבל הדעה האופנתית שגויה. בעידן שבו הפילוג הפנימי הוא האיום הקיומי העיקרי הנשקף לישראל, הנשיא חיוני. בעידן שבו התפוררות הממלכתיות היא הנגע הלאומי, מוסד הנשיאות הוא אחד המוסדות החשובים במדינה. לכן היום שבו נשיא ראוי אחד מפנה את מקומו לנשיא ראוי אחר הוא יום חג.
ראובן ריבלין הוא ירושלמי אסלי. אדם אמיתי ורגשן וטוב לב. הוא גם הנשיא הישראלי האחרון שנולד לפני קום המדינה. עצם קיומה של ישראל מעלה דמעות בעיניו. ריבלין חי את החוויה הישראלית באופן עמוק. הוא זוכר את הרצף ההיסטורי ומחויב לו. אבל בשבע השנים האחרונות רובי (מותר שוב לקרוא לו רובי) היה ילד הולנדי שאצבעו בסכר.
כי שנות הנשיאות של בן הפרופסור מרחביה חפפו לשנות השלטון של בן הפרופסור מקטמון הישנה. והן חפפו לשנים של המשבר הלאומי והממלכתי העמוק של עידן המלך ביבי, שבו עם ישראל התפלג לשבטים ופוליטיקה של זהויות ופוליטיקה של קורבנות ופוליטיקה של שנאה (והסתה ושיסוי) שיסעו את החברה הישראלית. כשהממלכתיות של בן־גוריון הומרה במלוכה של נתניהו, שומרי הסף נרמסו, מוסדות המדינה נשחקו וישראל נקלעה לסחרור מסוכן.
אל מול התהליכים ההרסניים האלה לריבלין לא הייתה ברירה: הוא היה לאיש במקום שלא היה בו איש. הוא הלך לכפר־קאסם כדי להכליל את ערביי ישראל בסיפור הישראלי. הוא מחה נגד הזוועה של שרפת פלסטינים בכפר דומא. הוא התנגד לקיצוניות מימין ולקיצוניות משמאל. הוא הזהיר מפני ההפיכה השלטונית המנסה ליצור כאן דיקטטורה של הרוב. כשחומת המגן של הממלכתיות הישראלית כמעט קרסה – ריבלין עשה את הבלתי אפשרי כדי לתמוך בה, ולחזק אותה, ולמנוע מהסערה של מלחמת השבטים למוטט אותנו.
יצחק הרצוג הוא לכאורה נסיך. נכדו של הרב הראשי הראשון ובנו של הנשיא השישי חי עד היום בבית ילדותו בצהלה. אבל הרצוג הוא הנסיך הכי פחות נסיכי שאפשר להעלות על הדעת. במשך עשרות שנים הוא פעל, עשה ותרם לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית. כשר השיכון וכשר הרווחה הוא שיקם שכונות ודאג למחוסרי דיור וסייע לילדים בסיכון ודאג לניצולי שואה והגן על אנשים עם מוגבלויות. כמזכיר הממשלה וכחבר הכנסת וכראש אופוזיציה הוא למד להכיר את המערכת הפוליטית ואת הציבוריות הישראלית על בוריין. כיושב ראש הסוכנות היהודית הוא שירת את העם, וכשליח ציבור בלתי נלאה הוא היה לאחד האנשים המחוברים ביותר בארץ.
אין עיירת פיתוח שהוא לא מכיר. אין כפר ערבי שלא ביקר בו. אין חצר אדמו"ר שזרה לו. אף שהוא לכאורה בנה המובהק של האליטה הישנה, הרצוג בנה גשרים שחיברו אותו אל ישראל הדתית־לאומית ואל ישראל החרדית ואל ישראל הערבית ואל ישראל המסורתית־מזרחית. כך שבקיץ שבו ישראל מתחילה את העידן של אחרי נתניהו, אין מתאים מהרצוג לשמש כאזרח מספר אחד. מי שהיה עד יום שלישי בוז'י והפך ביום רביעי לכבוד נשיא המדינה הוא האדם הנכון בתפקיד הנכון ברגע הנכון. הרצוג ידע לחבר במקום שאחרים הפרידו. הרצוג ידע לאחות במקום שאחרים שיסעו. הרצוג ידע לרפא במקום שאחרים פצעו. בעבודה משותפת עם ראש הממשלה בנט וראש הממשלה החליפי לפיד, הנשיא ה־11 יוכל להעביר אותנו מעשור מלחמת השבטים אל עשור של התלכדות וממלכתיות.
2 ביוני 2021 היה יום רביעי הגדול של הפוליטיקה הישראלית: בשעות הצהריים יצחק הרצוג קיבל את תמיכתם של 87 חברי כנסת במאבק על הנשיאות, וקרוב לחצות יאיר לפיד הודיע לנשיא ריבלין כי עלה בידו להרכיב ממשלה. אבל 7 ביולי היה יום רביעי החגיגי של הפוליטיקה הישראלית: הנשיא שעמד בפרץ בתקופת ביבי העביר את הלפיד אל הנשיא שכמו נועד לעצב את תקופת הריפוי של אחרי ביבי. ביום הזה מוסד הנשיאות קיבל משימה חדשה ומשמעות חדשה: להפוך את התהליך שעשה אותנו מעם לשבטים, וליצור תהליך העושה אותנו משבטים לעם.