ההישג ההיסטורי של כחול לבן והמצוקה הקיומית של בנימין נתניהו הסיטו את תשומת הלב הציבורית מהחדשה הפוליטית החשובה של 2019: דחיקת השמאל הקיצוני אל השוליים. בבחירות יוני 1992, מפלגת העבודה ומרצ קיבלו 44.3 אחוזים מהקולות (56 מנדטים). בבחירות מארס 2015, המחנה הציוני ומרצ קיבלו 22.6 אחוזים מהקולות (29 מנדטים). בבחירות ספטמבר 2019, מפלגת העבודה ומרצ קיבלו 9.1 אחוזים מהקולות (11 מנדטים). גם אחרי שחוזקו באורלי לוי ובמצביעי הפריפריה של עמיר פרץ, שתי מפלגות השמאל הציוני קיבלו חמישית ממספר הקולות שקיבלו לפני 27 שנים. הן זכו במעט יותר משליש ממספר המנדטים שבו זכו לפני ארבע שנים. אם להשתמש בביטוי של חיים רמון מעידן אחר והקשר אחר: הלווייתנים של השמאל התאבדו. הם התעקשו להתנפץ אל סלעיה של מציאות שהפכה אותם לבלתי רלוונטים.
חשוב להבין: השמאל הציוני הוא חיוני. לא יהיה לנו כאן עתיד ללא שמאל ציוני חזק ובעל השפעה. וחשוב לזכור: השמאל הציוני הקים את ישראל. לציונות הרוויזיוניסטית, לציונות הכללית ולציונות הדתית הייתה תרומה עצומה. אבל מי שייסדה את המדינה ומי שביססה את המדינה הייתה תנועת העבודה. היא עיצבה את ההתיישבות – לטוב ולרע. היא קלטה עלייה – לטוב ולרע. היא הקימה את כוח המגן העיקרי. למרות כל טעויותיו, פגמיו וחטאיו, השמאל הציוני הוא שהוביל את המהפכה הציונית וחולל את הנס הציוני. הוא גם הקים תרבות מפוארת של יהדות חילונית ערכית, חלוצית ומחויבת. וכעת לא נותר מכל זה דבר. עפר ואפר. שתי מפלגות נישה המסוכסכות עם עצמן. שני מנדטים פחות מהרשימה המשותפת.
אז מה קרה כאן? היכן תנועת העבודה ולוויניה איבדו את דרכם?
הטעות הראשונה של השמאל הציוני הייתה ההתנתקות מהמציאות. דוד בן־גוריון לא היה מהטמה גנדי ולא אמא תרזה. הוא הבין היטב את האכזריות של ההיסטוריה ואת האכזריות של הסכסוך הישראלי־ערבי. לרגע אחד הוא לא חשב שנשרוד בשכונה הקשה הזאת בלי אלה גדולה ביד. הוא לא באמת האמין בשלום. הוא הבין שהפלסטינים לא ישלימו בעתיד הקרוב עם קיומנו. הגאונות המדינית שלו באה לידי ביטוי בכך שהוא הקים את קיר הברזל של ז'בוטינסקי. אולם נכדיו הפוליטיים היו אחרים. הם השלו את עצמם שאפשר לסיים את הסכסוך – עכשיו. הם שאפו להעניק לישראל נורמליות סקנדינבית. וכאשר המציאות העלתה באש את חלום השלום שלהם, הם נותרו המומים. משותקים. עד היום לא העניקו מענה של ממש לטראומה של האוטובוסים המתפוצצים. עד היום לא נתנו תשובה כנה לאתגר מאה אלף הטילים. לכן הציבור הפנה להם עורף. הוא סירב להפקיד את גורלו בידי אנשים שלא הפנימו את הפיזיקה של המזרח התיכון.
הטעות השנייה של השמאל הציוני הייתה ההתנתקות מהעם. מפא"י ההיסטורית הייתה ארגון פוליטי כוחני שנשלט בידי אשכנזים חילונים, רובם גברים. אבל מפא"י תמיד ידעה שעליה להקים אוהל גדול שבו יוכלו רוב הישראלים להסתופף. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של ישראל בנתה מוסדות חברתיים ייחודיים: ההסתדרות, קופת חולים, הביטוח הלאומי, טיפת חלב. היא בנתה אוניברסיטאות, בתי חולים ויחידות דיור בקצב שנראה היום דמיוני. המדיניות הכלכלית־חברתית שלה הניבה צמיחה גבוהה ושוויוניות גבוהה. לא כך עשתה תנועת העבודה של העידן הניאו־ליברלי. מאז שנות התשעים היא אימצה את דת ההפרטה באופן פשטני. היא הלכה והפכה למפלגתם של השבעים. לא הייתה לה בשורה של ממש לעשירונים הנמוכים. לא היה לה לב לישראל השנייה. תהום נפערה בינה ובין מיליוני ישראלים: מזרחים, לאומיים, דתיים־לאומיים, חרדים.
הטעות השלישית של השמאל הציוני הייתה ההתנתקות מהחיוביות. סוד ההצלחה של מפלגות הפועלים הציוניות היה שהן היו מחויבות לעשייה. לבנייה. לשינוי המציאות. בניגוד לתנועות סוציאליסטיות באירופה, הן לא שאפו לנהל מלחמת מעמדות. הגנטיקה שלהן הייתה גנטיקה של פרגמטיות, חיוניות ויצירתיות. אולם כאשר דור פנחס ספיר ירד מהבמה, כל זה השתנה. החיוביות הוחלפה בשיפוטיות. בצדקנות. בחמיצות. בוני הבתים ונוטעי העצים הוחלפו ביורי חיצים מורעלים. העבודה של העשייה הפכה לעבודה של מחאה. האמת של בעד הפכה לאמת של נגד: נגד הליכוד, נגד הכיבוש, נגד נתניהו. השמאל הציוני איבד את יכולת ההנהגה והפך לאופוזיציה שגם כאשר היא צודקת, היא עקרה.
כמה וכמה אישים עשו מאמץ הרואי להציל את הלווייתנים של השמאל מעצמם. כך יצחק הרצוג. כך גם שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ. כך איציק שמולי. כך לעיתים גם סתיו שפיר. אבל הדינמיקה ההרסנית הייתה חזקה מהם. ההתנתקות מהמציאות, ההתנתקות מהעם וההתנתקות מהחיוביות הפכו את הנהר הפוליטי המרכזי של ישראל לשלולית עכורה של מים מרים.