נצר חזני גוש קטיף גווע. ההתנחלויות מוציאות את נשמתן. מי בהשלמה ומי בהתנגדות. מי בצער גדול ומי בשברון לב.המתנחלים הוכרעו. חממותיהם קמלות. בתי תפילתם ריקים. חדריהם פרוצים. כפריהם רפאים. בניגוד לכל שהובטח, רובם לא היו אלימים. בניגוד לכל שהובטח, רובם הרכינו ראש בפני מדינה וחוק. כך שכעת, כשהם יוצאים אל מה שנתפש בעיניהם כגלות, אפשר להתחיל לעשות את חשבון הנפש. מה קרה כאן.
האם היו צריכים להיות כאן? לא. האם היתה חובה להוציאם מכאן? כן. שלושים השנים של התיישבות חסרת שחר בחוף עזה היו מוכרחות לבוא אל קצן. את העוול הגדול שגרמה לפלשתינאים היה צריך לבטל. את הטעות ההיסטורית הגדולה של מדינת ישראל היה חובה לתקן. אך היה משהו מעורר חלחלה באופן שבו בוצע גזר הדין. היה משהו מצמרר באופן שבו החילוניות הישראלית מחצה בשנה האחרונה את עולם האמונה של גוש קטיף.
ההתנתקות היא עובדה מוגמרת. אולם המשמעות של מעשה העקירה הטוטלי לא חדרה עדיין לתודעה. לא ידוע עדיין מה הנזק שגרם המעשה לעוקרים ולנעקרים ומה החותם שישאיר בנפש הישראלית.
אנשי הרוח היוניים לא היו כאן השבוע. אולי הם עסוקים. אולי יש להם דברים חשובים יותר לענות בהם. אבל העובדה שהרבנים הראשיים של המוסריות החילונית הישראלית לא מצאו לנכון לעשות מחווה אנושית אמיתית כלפי 8,000 מבני עמם שנעקרו בכפייה מבתיהם, היא עובדה רבת משמעות. היא מארגנת מחדש את המערך הנורמטיווי בישראל. בתוך זמן קצר הם יגלו, שמי שאינו עומד רגשית עם בני עמו בזמן חורבנם מאבד את זכותו המוסרית להטיף להם בעניין חורבנם של אחרים.
גם בית המשפט העליון לא היה כאן. בית המשפט צדק כשאישר את תוכנית ההתנתקות לפני חודשים אחדים. אבל הוא שגה קשות כשלא בא לראות במו עיניו את הבתים שאת הריסתם אישר ואת האזרחים שאת חורבנם הכשיר. בכך פגע בית המשפט בדימוי האנושי שלו. את ההחלטה החוקית, הלגיטימית והנכונה שלו בעניין הפינוי קיבל בלי לתת ביטוי רגשי ומוסרי הולם לאכזריות הגלומה בה.
אטימות הלב של אליטת הרוח ואליטת המשפט לאסונם של מתיישבי גוש קטיף לא תישכח. היא תחלחל אל תוך מי התהום של חיינו המשותפים ותזהם אותם. מתיישבי גוש קטיף לא היו קנאים, הם לא היו האויב הפשיסטי; הם היו אנשים מאמינים, קשי יום וטובי לב, אשר התמסרו בכל מאודם לאידיאל שגוי.
הם היו בני עיירות פיתוח ובני מושבים שמסרו את נפשם למפעל ציוני מאוחר וחסר תוחלת. זכותם היתה, שאליטת הרוח ואליטת המשפט יקשיבו להם, שיעניקו להם חמלה וצדק.
גוש קטיף היה עולם לעצמו. עולם של עבודה ואמונה, של תום פטריוטי וחום קהילתי. עולם נוגע ללב, שמוקם במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כעת, כשהעולם הזה הולך ונקבר בחול, על ישראל לשבת שבעה עליו. אם לא יידע כל הציבור לכאוב את מותו, מותו ירעיל את חיינו.