החודשים שקדמו ליום העצמאות 2002 היו מהקשים שידעה ישראל מאז הקמתה. בינואר התעצם גל פיגועי ההתאבדות שטילטל את המדינה. בפברואר היכו הפיגועים באוטובוסים, במר?זי קניות, בבתי קפה. במארס נרצחו 133 ישראלים בשורה של התקפות מצמררות שהגיעו אל שיאן בטבח-ליל-הסדר במלון פארק בנתניה.
ירושלים הוכתה קשה במיוחד. כמעט מדי שבוע אירעה בה התרחשות קטלנית. הרחובות התרוקנו. בתי המלון, המסעדות ואתרי הבילויים דממו. פחד הילך בחוצות. היו לילות שבהם נדמה היה שירושלים היתה לעיר רפאים.
כך שכאשר החלה הזרימה של חוגגים לעבר "האומן 17" בבוקר יום העצמאות 2002, היא היתה סוריאליסטית מתמיד. תחת השמים האפורים של שחר מוקדם חצו לובשי חולצות הרשת השחורות ומצובעי הפנים את המשמרות הכבדים של מג"ב שגוננו על אזור התעשייה תלפיות, מפלסים דרכם בין לובשי מדים חמושים בדרכם למסיבת האפטר הגדולה של החג. כאילו לא היה טרור בעולם. כאילו המועדון הירושלמי הידוע לא ממוקם שבעה קילומטר מדהיישה. ובפנים, המוסיקה הלמה. האקסטזה הלמה. מערבולת עזה של תשוקות-מכל-סוג. ישראל היצרית. ישראל הפראית. ישראל פורקת עול ומשוחררת וחסרת כל רסן.
ואז, לקראת צהריים, כאשר בתוך האורות המרצדים והערפילים המתקתקים מלאה רחבת הריקודים בגופות מיוזעים, חצי עירומים, של פולחן חושים שבטי, השתררה פתאום דממה. ואחרי רגע – התקווה. גרסת האוס של התקווה, אשר אחרי השיתוק הראשוני של תדהמה החזירה את המחוללים הצעירים אל מחול-היצרים שלהם. והפעם בקריאות רמות. בשירה גדולה. התקווה.
עמדתי ביציע העליון, צופה מקרוב ומרחוק. צופה מהורהר בסמבטיון הישראלי הזה. החרדה, העוצמה, הכאוס. ופתאום היה ברור לי שישראל תעמוד במלחמה נגד הטרור. שתרבות-החיים הישראלית תוכל לתרבות-המוות המנסה לכלות אותה. שהרי אין כאן הנהגה ואין כאן אידיאולוגיה וגם לא מדינה-של-ממש. אבל יש כאן חיוניות שצומחת מלמטה, גסה ומחוספסת. מפעימה.
לפני חודש וחצי האומן 17 נסגר. ובמסיבות יום העצמאות 2007 לא ירקדו את התקווה באותה נואשות אופטימית שבה רקדו אותה לפני חמש שנים בלבד. ישראל עמדה במלחמת הטרור של שנות האלפיים אבל במלחמת לבנון השנייה רוחה נפלה. ובכל זאת, אולי לא מאוחר מדי. העוצמה הבסיסית של הקיום הישראלי עודנה שם. הישראלים עדיין לא אמרו את דברם. וכמו באפטר הגדול ההוא באומן, כשטבעות של מג"ב סביבם, הישראלים עדיין לא איבדו את תקוותם.