התקיפה האיראנית הוכיחה: כשאנחנו טובים – אנחנו הכי טובים

המלחמה נגד חמאס, שהתחילה ב־7 באוקטובר, הפכה ב־14 באפריל למלחמה נגד איראן. והמלחמה נגד איראן היא קיומית

1,149 ישראלים נרצחו, 253 ישראלים נחטפו ואלפים נפצעו ב־7 באוקטובר 2023. רק ישראלית אחת נפצעה ב־14 באפריל 2024. אבל מבחינה אסטרטגית המשמעות של 14 באפריל אינה דרמטית פחות מאשר המשמעות של 7 באוקטובר. המתקפה האיראנית הגדולה והישירה על מדינת ישראל היא אירוע שאי אפשר להגזים בחשיבותו. היא מחייבת מחשבה סדורה, הפנמה עמוקה, תכנון, התגייסות – ותגובה נכונה ומוחצת.

תחילה החדשות הרעות.

אחת: יכולות. איראן הוציאה אל הפועל מתקפת טילים שלא הייתה כמותה מעולם. היא הפגינה עוצמה העולה על זאת של גרמניה הנאצית (שתקפה את לונדון בטילי V2 בשלהי מלחמת העולם השנייה) ושל רוסיה (שתקפה בשנתיים האחרונות באוקראינה). הלקח של ישראל ממתקפת הסקאדים של סדאם חוסיין על תל־אביב (ב־1991) היה הגנתי, הלקח של איראן ממתקפת הסקאדים שלו על טהרן (1984־1988) היה התקפי. הרפובליקה האסלאמית השקיעה הון עתק וכישרון בלתי מבוטל בבנייה של מערך טילי קרקע־קרקע גדול מזה של כל מדינה אחרת במזרח התיכון. ישראל הייתה שקועה בתרדמת אסטרטגית ומודיעינית, אך איראן הייתה לגוליית בליסטי. בארסנל שלה אלפי טילים ורבבות כטב"מים שעלולים לקעקע את ביטחון ישראל.

שתיים: כוונות. איראן היא מדינה בלתי רציונלית. התנפצה ההנחה שהמעצמה השיעית היא שחקן אסטרטגי תוקפני אך אחראי. לא היה שום יחס בין התקיפה בדמשק המיוחסת לישראל לבין התגובה של טהרן. לא הייתה שום הצדקה סבירה לניסיון להחריב בסיסים של חיל האוויר בנגב. פירוש הדבר הוא שהמנהיג העליון עלי חמינאי הוא מסוכן באופן קיצוני. מערכת השיקולים המנחה אותו היא משיחית. צירוף של קנאות דתית ותחושת עוצמה משכרת גורם לו לפעול באופן מופקר. ואם כך הוא נוהג היום – ברור לחלוטין כיצד ינהג לאחר שאיראן תחצה את הסף הגרעיני. האויב הניצב מולנו הוא היטלר של המאה ה־21.

שלוש: בריתות. אף על פי שאיראן ביצעה מהלך מלחמתי נפשע היא עדיין נהנית מהגיבוי המלא של רוסיה ומגיבוי של סין. הניסיון לבודד את טהרן כשל. הציר הסיני־רוסי־איראני הוא ציר פעיל וחזק. מכיוון שכך, מה שעומד כעת אל מול ישראל הוא לא רק חמאס ולא רק חיזבאללה ואפילו לא רק איראן. אנחנו במסלול של התנגשות עם מערך כוחות גלובלי אשר מנסה לערער את הסדר העולמי.

אבל יש גם חדשות טובות.

14 באפריל הוכיח שהעוצמה הישראלית עוצרת נשימה. כאשר אנחנו טובים – אנחנו הכי טובים. וכאשר אנחנו מזהים אתגר – אנחנו נועצים בו שיניים ומתמודדים איתו בהצלחה. חיל האוויר ומערכת החץ הם המחשה של המצוינות כחול־לבן. איכות יוצאת דופן הופכת את המדינה היהודית־דמוקרטית למדינה חזקה היכולה להתמודד עם איומים קיומיים. 14 באפריל גם הוכיח שהברית האמריקנית־ישראלית כאן. הוא אפילו הוכיח שהשותפות האירופית־ישראלית והשותפות הערבית־ישראלית הן ממשיות. הבלתי ייאמן קרה: טייסים אמריקנים, בריטים, צרפתים וירדנים סיכנו את חייהם כדי להגן על הנגב הציוני. השילוב של עוצמה ישראלית, תמיכה מערבית וסיוע ערבי מנע אסון.

המשמעות הכוללת של החדשות הרעות והחדשות הטובות ברורה: המלחמה נגד חמאס, שהתחילה ב־7 באוקטובר, הפכה ב־14 באפריל למלחמה נגד איראן. והמלחמה נגד איראן היא קיומית, מלחמה של לחיות או לחדול. המלחמה נגד איראן היא גם חלק ממלחמה עולמית חדשה, שבשלב זה היא עדיין מלחמה קרה. כך שהאירוע ההיסטורי שאנחנו נתונים בו הוא ענק. והאירוע ההיסטורי שאנחנו נתונים בו גדול עלינו. הדרך היחידה לשרוד אותו ולנצח בו היא לחבור אל אחרים ולהציב אל מול הרוע האיראני ברית אמריקנית־אירופית־ערבית־ישראלית.

לכן קבינט המלחמה חייב לשקול היטב את צעדיו. לאט-לאט. בשום שכל. במחשבה תחילה. בערב פסח תשפ"ד אנחנו לא בעוד התמודדות עם שכן סורר, אנחנו לא בסבב אלים נוסף של הסכסוך הישראלי־פלסטיני או הסכסוך הישראלי־ערבי. מהחלון ניבטת האפשרות הממשית של מלחמה מלאה עם מעצמה חזקה ושטנית. באופק ניצב תרחיש עתידי אפשרי בהחלט של התלקחות אזורית הכרוכה בהתנגשות עולמית. לקראת אתגר קיומי כזה חייבים להיערך כהלכה. להתעצם צבאית, להתחזק מדינית, להתארגן אזרחית, להתחדש ערכית. לבנות גם את הלגיטימיות הבינלאומית, גם את העוצמה הלאומית וגם את האחדות הפנימית שיאפשרו לנו לנצח בקרב חיינו.