התמונה הכללית ברורה: רוב היהודים הישראלים הם יהודים מאוד. את מרבית אזרחי ישראל היהודים מחברים לארץ ישראל התנ"ך (שבו הובטחה הארץ לעם ישראל) וההיסטוריה היהודית (בת אלפי השנים כאן בארץ), ולא השואה (שהוכיחה שהיהודים זקוקים למקלט בטוח). אף שראש הממשלה מהלך עלינו אימים מבוקר עד ערב ואף שאנו עוסקים ללא הרף באיום האיראני ובאיום הג'יהאדי ובאיום האנטישמיות – התפיסה הערכית של רובנו אינה הרצליאנית. אנחנו לא רואים במולדתנו מחנה הצלה אלא מולדת. החיבור שלנו אל ארץ אבותינו הוא שורשי: דתי, לאומי והיסטורי.
את מרבית אזרחי ישראל היהודים מאפיינת תחושה חזקה מאוד של צדקת הדרך. הם אולי לא צועקים אותה כפי שנהגו לעשות בשנות המדינה הראשונות. והם לא מנסחים אותה כפי שאורי צבי גרינברג או נתן אלתרמן היו עושים זאת. אבל הם דוחים על הסף את השיח הפוסט־ציוני של חלקים ניכרים באקדמיה ובתקשורת. לדעת הרוב המכריע זכותנו על הארץ עולה לאין ערוך על זכותם של הפלסטינים.
כפועל יוצא מכך – וכפועל יוצר של חוויית החיים הישראלית העשירה – מרבית אזרחי ישראל היהודים אינם שוקלים כלל את האפשרות לחיות בחו"ל. נכון, אנחנו אוהבים להתלונן ולבקר ולקטר. אנחנו חושבים שהממשלה נוראה והמדינה בעייתית והשכנים מעצבנים. אבל בסוף־בסוף – טוב לנו מאוד בארץ הזאת. אין זה מקרי שהישראלים הם בין המאושרים ביותר בעולם. רק מיעוט קטן בנו שוקלים בפועל את האפשרות לעזוב את הארץ ולחיות בארץ אחרת.
כך שבשלושה ממדים שונים התמונה העולה מסקר יום העצמאות של מקור ראשון (המתפרסם במוסף יומן), אמורה לשמח מאוד את הימין הישראלי. תפיסת הזהות הבסיסית של רוב היהודים הישראלים קרובה יותר לערכיו משהיא קרובה לערכי השמאל – האמיתי או המדומיין. ביסודם היהודים הישראלים קרובים לתנ"ך, חיים את ההיסטוריה היהודית, מחויבים לציונות ומגשימים אותה בפועל בחיי היומיום.
אבל בעניין היהודי־דמוקרטי המציאות מורכבת הרבה יותר. 34.5 אחוזים מהיהודים הישראלים אמנם חושבים שחשוב שמדינת ישראל תהיה קודם יהודית ורק אחר כך דמוקרטית. אבל לא פחות מ־26.6 אחוזים חושבים את ההפך: חשוב שמדינת ישראל תהיה קודם דמוקרטית ורק אחר כך יהודית. 37.9 אחוזים מאמינים ששני הערכים חשובים באותה מידה. פירוש הדבר הוא שאף שהקבוצה ה"יהודית" באוכלוסיה היהודית־ישראלית גדולה מהקבוצה ה"דמוקרטית" – 64.5 אחוזים מאיתנו מתייחסים בקדושה של ממש לאופייה הדמוקרטי של ישראל.
המשמעות של הנתון הזה דרמטית. לא, הדמוקרטיה אינה סוג חדש של התייוונות. האמונה בדמוקרטיה איננה סוג חתרני של סמולנות. המחויבות העמוקה לממד הדמוקרטי של חיינו עומדת בליבת הזהות הישראלית. ובגדול: לא פחות משישראל היא מדינה יהודית, היא מדינה דמוקרטית.
האמירה הזאת של רוב היהודים הישראלים היא מהותית. והיא מצביעה על כך שהם הרבה יותר מרכזיים ממה שמשקפים סקרי דעת הקהל – או תוצאות הבחירות. אם הימין בישראל מוגדר בראש ובראשונה באמצעות יהדותו ואם השמאל בישראל מוגדר בראש ובראשונה באמצעות מחויבותו לדמוקרטיה – רוב הישראלים היהודים רוצים גם וגם. הם אינם מוכנים לוותר על היסוד הלאומי־מסורתי של חיינו, אבל גם אינם מוכנים לוותר על היסוד האוניברסלי־הליברלי. הם מבקשים סינתזה אמיתית שתאפשר לנו לבנות בית בעל שני יסודות.
בשנת 1992 חוקי היסוד הגדירו את ישראל מחדש כמדינה יהודית־דמוקרטית. דן מרידור, אמנון רובינשטיין, אוריאל לין, הרב יצחק לוי וחברי הכנסת האחרים שהובילו את המהלך הבינו שאי אפשר עוד להסתפק בהגדרה של מדינה יהודית שהופיעה בהכרזת העצמאות. על הבסיס של ההגדרה החדשה נערמו הרים של כתיבה, פסיקה ופרשנות שעסקו במתח בין זהותה היהודית של ישראל לזהותה הדמוקרטית.
בשנים האחרונות הופיעה ריאקציה. יותר ויותר גורמים בימין ניסו לתת עדיפות לזהות היהודית ולעתים אף לעמעם את הזהות הדמוקרטית. חוק הלאום היה ביטוי מובהק של המגמה הזאת. אבל מה שאומרים לנו הנשאלים בסקר העומק של מקור ראשון הוא שהמגמה הזאת פסולה ודווקא הנוסח של חוקי היסוד הוא הנכון. בסוף, מסתבר, רוב היהודים הישראלים מאמינים שביתנו הלאומי המשותף הוא המדינה היהודית הדמוקרטית.