העם אמר את דברו: ביבי. היוהרה של יאיר לפיד הפכה רוב דחוק של כמה אלפי קולות לרוב מכריע של עשרה מנדטים, שיחזיר את בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה בירושלים. העם אמר את דברו: ימין. האיוולת של מרב מיכאלי הפכה יתרון זעום של כמה שברי אחוזים להכרעה היסטורית שמעניקה לישראל צביון לאומי־דתי־חרדי. כעת אין מקום לספק, לגמגום ולטיוח. הרוב קובע. הכללים מחייבים. על נתניהו למשול ועל הימין לשלוט ועל עם ישראל להתבונן כיצד הם יעשו את מלאכתם.
רק פעם אחת בעבר הייתה לישראל ממשלת ימין־ימין. בין יוני 1990 ליוני 1992 עמד יצחק שמיר בראש ממשלה שלא היו בה מרכך או מדלל או מטייח משמאל. הליכוד, המפד"ל, ש"ס, התחיה ומולדת יכלו לעשות בישראל כרצונם. ובאמת, במשך שנתיים תפקדה הממשלה הלאומית באופן הרמוני ואף הגיעה להישגים מרשימים (ובראשם קליטת העלייה מחבר העמים). אלא שבסופו של דבר הציבור הישראלי הדינמי מאס בשמרנות ובחר ביצחק רבין, שבחר להשיק את תהליך אוסלו. החגיגה קצרת הימים של הימין מלא־מלא הסתיימה בשמאל רחוק־רחוק.
ישראל של עידן הטיקטוק אינה ישראל של שלהי המאה שעברה. איתמר בן־גביר אינו רחבעם זאבי, בצלאל סמוטריץ' אינו זבולון המר ודוד אמסלם אינו רוני מילוא. הכול הקצין בשלושים השנים האחרונות. הפוליטיקה נעשתה ישירה, בוטה, גסה ומתלהמת הרבה יותר. אבל ממשלת שמיר הישנה צריכה לעמוד לנגד עיניה של ממשלת נתניהו החדשה. הכדור עגול, החיים הם גלגל, המטוטלת נעה בעוצמה. בכנסת ה־25 לא יהיה שום כוח שיאזן ויבלום את השלטון החדש – ולכן הוא עצמו חייב לעשות זאת, מתוך ידיעה שקיצוניות מולידה קיצוניות ושבירת כלים מביאה לשבירת כלים. העושה לחברו את השנוא עליו – כך יעשה גם חברו לו.
במשך כל כהונתה של "ממשלת השינוי" הפצרתי בחבריי מהשמאל, מהמרכז ומהימין של בנט לא להדיר חצי עם. לא להיות אטומים למצוקותיו ולפחדיו של חצי עם. לא לרמוס את זהותו ואת ערכיו של חצי עם. למרבה הצער, שיכורי השינוי לא הקשיבו. הם ידעו טוב יותר. הם ידעו הכול. והם ניצלו רוב דחוק והזדמנות פוליטית מוזרה כדי לשלוט כאן ביד רמה ותוך רמיסת אינספור כללים של הגינות ואנושיות. לכן הם באו כעת על עונשם. חצי העם שהם התעלמו ממנו קם עליהם, הדיח אותם וסילק אותם מהבמה.
לכן כעת אני מפציר בחבריי מהימין החילוני, הימין הדתי־לאומי והימין־החרדי לא לחזור על אותה הטעות. לא להדיר חצי עם. לא להיות אטומים למצוקות ולפחדים של חצי עם. לא לרמוס את זהותו ואת ערכיו של חצי עם. לא לנצל רוב של כמה אלפי קולות והזדמנות פוליטית נדירה כדי לשלוט כאן ביד רמה ותוך רמיסת כללים בסיסיים של הגינות ואנושיות. נכון, לימין יש זכות וכוח לממש באופן מוחלט את המנדט שקיבל ב־1 בנובמבר 2022. אבל אם יעשה זאת באופן בלתי שקול ובלתי מרוסן הוא יתנגש מהר מאוד במציאות. הוא יעורר את זעמם של מיליוני ישראלים שחרדים מפניו. התוצאה תהיה מפולת פנימית וחיצונית, ששנות אוסלו ייראו לעומתה כמסיבה רועשת של נערים מתבגרים.
נאום הניצחון שנשא בנימין נתניהו בלילה שבין שלישי לרביעי נתן סיבה מסוימת לתקווה. דברי המנצח לא שידרו נקמה, יוהרה וזחיחות, אלא פיוס, שיקול דעת ובגרות. באופן חסר תקדים הייתה בהם אפילו מידה של ענווה. כי ביבי יודע מה מצפה לנו: עימות עם איראן, שקיעה של הרשות הפלסטינית, משבר כלכלי עולמי. אין בו אופוריה. מכיוון שביבי מכיר היטב אחדים משותפיו החדשים, הוא יודע עד כמה הם חסרי אחריות. אין עוד אדם הער כמוהו לחוסר ההתאמה המוחלט בין הכוחות שהוא נשען עליהם ובין הכוחות שעליו להתמודד איתם.
אבל במילים מרשימות של נאום ממלכתי אחד אין די. גם ראש הממשלה הנבחר וגם שרי ממשלתו יהיו חייבים לנהוג כעת לא רק כבאי כוחם של 50.1% מהישראלים, אלא כבאי כוחם של כל הישראלים. מהיום והלאה הם שליחיו של עם שלם.