ימים רעים. בירושלים מכהנת ממשלה אחוזת אמוק, במשרד המשפטים יושב מהפכן רובספיירי חסר עכבות. במשרד לביטחון הפנים יושב שר שחבריו לסיעה מציעים לעצור ולאזוק את ראשי האופוזיציה בעוון בגידה במולדת. ובפרוורי תל־אביב משפחות של טייסים קרביים יושבות לשיחות שקטות ועצובות על ארוחת הבוקר: מתי לרדת מהארץ, איך לרדת מהארץ, לאן לרדת?
ימים קשים. ערב העימות הצפוי עם הפלסטינים וערב העימות הצפוי עם איראן אנחנו קורעים את עצמנו לגזרים. ראש ממשלה שהיה פעם אחראי נוהג בהפקרות. מחנה לאומי שהיה פעם שקול מאמץ מדיניות הרסנית. ובתוך הבוקה והמבולקה הזאת, המובילה אותנו לאסון ודאי, נשאלת שאלה אחת: היכן הימין המתון? איפה הליכוד של מנחם בגין? לאן נעלמה הציונות הדתית שהכרנו? מדוע נדם קולו של הימין הציוני, הממלכתי והנבון?
מכיוון שהימים רעים וקשים, אעשה מעשה שלא עשיתי מעולם בעמוד זה – אכתוב על עצמי.
בראשית שנות התשעים של המאה שעברה תמכתי בפתרון שתי המדינות. אבל כשהסכם אוסלו נחתם והבנתי עד כמה הוא שגוי ומסוכן, יצאתי נגדו. בשלהי המאה שעברה התנגדתי לממשלת הימין, אבל כשראיתי שההתנגדות הלגיטימית לבנימין נתניהו הופכת לשנאה פתולוגית אליו, כתבתי על כך במלוא העוצמה.
בראשית שנות האלפיים חשבתי שבית המשפט העליון מקדם את הערכים שאני מאמין בהם: שוויון וחירות. אבל כשהגעתי למסקנה שמהפכת ברק הרחיקה לכת, הבאתי אל הזירה הציבורית את שלושת הקולות החזקים ביותר שהתנגדו לה: משה לנדוי, רות גביזון וראובן ריבלין. במקביל, עם חברים מהימין ומהשמאל ניסחתי את אמנת כנרת. חשבתי שחובתי לעשות ככל יכולתי כדי לבנות גשרים בתוכנו, ולא לשרוף אותם.
או אז הגיעה ההתנתקות. בתחילה תמכתי בה כי האמנתי שהיא נדרשת כדי להבטיח שיהיה במדינה היהודית רוב יהודי מוצק. אבל כשהתקשורת הישראלית השתיקה את קולם של מתנגדי הנסיגה החד־צדדית, החלטתי לעשות מעשה: כתבתי את הספר "חלוקת הארץ", שנתן במה לא רק לציפי לבני אלא גם לזאב חבר (זמביש). כשהגיעה השעה האכזרית של הפינוי, ירדתי לכפר־מימון וירדתי לגוש קטיף. חייתי במשך שבועות בנצר־חזני, שאת כאבה כאבתי ואת חורבנה תיארתי. היה לי ברור שבשעת אסונם של אחיי, מקומי איתם.
כך גם ניסיתי לעשות בעשור האחרון. הקשבתי לתומכי נתניהו, הבנתי את הזעם שלהם, ולמדתי במה הם צודקים. שוב ושוב ביטאתי את הזעזוע שלי מאופן חקירתו, האשמתו ושפיטתו של ראש ממשלה בישראל. מתחתי ביקורת נוקבת על ההתנשאות והאטימות של ממשלת לפיד־בנט. התקוממתי נגד החרם. כפי שעשיתי במשך שלושים שנה, ניסיתי להיות קשוב לכל הישראלים ולהבין אותם, לחפש את המכנה המשותף.
לכן, בימים הקשים והרעים האלה אני בא בידיים נקיות אל חבריי הטובים בימין ואני שואל: היכן אתם? מדוע נאלם קולכם? כיצד אתם יכולים לעמוד מנגד בשעה שהממשלה שלכם דורסת חצי עם? מדוע אינכם מקדמים רפורמה מתונה על בסיס הסכמה רחבה? האם אינכם רואים שאת הטענות המוצדקות שלכם כלפי שלטון החוק, קנאים הופכים כעת לזרנוקי אש שיכלו את שלטון החוק? האם אינכם יודעים שעריצות הרוב ושלטון של רשות אחת אינם דמוקרטיה? האם אינכם מבינים שכאשר יריב לוין עולה עכשיו עם דחפור על בית המשפט העליון, הוא מחריב את יכולתם של מיליוני ישראלים לחוש שישראל היא ביתם? האם אתם באמת חושבים שהמענה הראוי לטרלול הפרוגרסיבי הוא טרלול ריאקציונרי?
סבא שלי הגיע לנמל יפו לפני 132 שנה כדי להקים כאן בית לאומי שישלב בין יהדות לאנושיות, בין לאומיות לליברליות. בצלאל סמוטריץ', איתמר בן־גביר, לוין ויצחק גולדקנופף מחללים כעת את כל שהוא האמין בו. הם מחריבים את המפעל האנושי המדהים שהאבות והאמהות של הציונות, וכל הבאים אחריהם, בנו בארץ ישראל.
כשהקיצוניים שורפים את כללי המשחק ורומסים חצי עם, הם הורסים את היכולת שלנו לחיות יחד ולשרוד. רק התעוררות והתקוממות של הימין המתון יכולות לעצור את סחרור הטירוף. חבריי הטובים בימין – עכשיו תורכם.