בשנה האחרונה הזדמן לי לשהות זמן רב בחזית החדשה של העם היהודי: הקמפוסים האמריקאיים. ביקרתי ב-40 אוניברסיטאות, הרציתי בפני עשרות אלפי צעירים, הקשבתי לאלפי סטודנטים. ראיתי את השטנה של BDS, שמעתי את הכאב של הליברלים המתקשים לאהוד את ישראל, צפיתי בהמונים אשר הולכים ומתרחקים מהציונות, ולעתים אף מהיהדות. בסטנפורד ובברקלי, בנורתווסטרן ובמישיגן, בפרינסטון ובבראון, בהרווארד ובקולומביה – כמו גם בעשרות מוסדות אקדמיים אחרים – ניהלתי שיחות קורעות לב עם דור יהודי חדש, אינטליגנטי ומרשים אשר חווה משבר זהות שממשלת ישראל מסרבת להבין ולהפנים. במו עיני ראיתי ובמו אוזני שמעתי כיצד אנחנו הולכים ומאבדים את העתיד.
החוויה המתמשכת הזאת טילטלה אותי. בה בשעה שעשיתי ככל יכולתי כדי לשמש מעין תפסן בשדה שיפון – המנסה להחזיר מן הצוק יהודים צעירים שהמדינה היהודית חדלה לדבר על לבם – הבנתי מהו האתגר הקיומי האמיתי הנשקף לנו: ההתנגשות החזיתית בין הציונות לבין רוח הזמן של המאה העשרים ואחת. העובדה שבעוד שרוב הצעירים בצפון אמריקה ובאירופה אימצו ערכים אוניוורסליים, ישראל נתפשת כשבטית. העובדה שבעידן שבו שלושת החטאים הגדולים הם כוח, יחסנות ופרטיקולריות אנחנו נתפשים – באופן מעוות למדי – ככוחניים, יחסניים ופרטיקולריים. עם כל הכבוד לעבודה הנפלאה שעושים עשרות ארגונים מסורים בכל רחבי צפון אמריקה – אם לא נצליח להתמודד עם בעיית היסוד הזאת, אין שום סיכוי שנצליח לשנות את מצב התודעה של כמיליון צעירים יהודים ועשרות מיליוני צעירים לא יהודים, אשר יחסם אל מדינת ישראל שונה באופן מהותי מיחסם של הוריהם וסביהם.
בדרכים המושלגות שהובילו אותי מקמפוס שותת כאב אחד למשנהו הבנתי, שהתגובה על האיום העמוק והמיידי הזה חייבת להיות הקמתו של מפעל לאומי חדש של העם היהודי, אשר נסוב על העובדה שאנחנו שבט אוניוורסלי – או עם בעל שליחות כלל אנושית. המפעל החדש הזה חייב להיות שאפתני, יצירתי ואנרגטי. עליו לאפשר למאות אלפים לעשות עבודה של תיקון עולם תחת הדגל היהודי, בהיקף רחב ממדים. תוך כדי כך עליו לבנות גשרים בין המדינה היהודית לפזורה היהודית, ובין צעירים ישראלים לצעירים מהתפוצות.
אחד הקמפוסים שאליהם הגעתי כבר בחורף שעבר היה זה של אוניברסיטת מישיגן באן ארבור. הקהילה היהודית המקומית – חמה וחזקה – חוותה חוויות לא קלות בשל ההתמודדות הטראומטית עם BDS. ואולם בסוף יום מרגש, מסעיר ומעורר השראה התכנסנו כולנו לדיון עומק בבניין הנפלא של המישיגן-יוניון. מארחי סיפרו לי בגאווה שכאן, על המדרגות הללו, נשא ג'ון קנדי את נאום חיל השלום שלו באוקטובר 1960. ופתאום זה היה ברור כל כך. פשוט כל כך. מובן מאליו. מה שאנחנו זקוקים לו הוא חיל שלום יהודי. מפעל משותף של ממשלת ישראל ושל יהדות העולם, שישלב יכולות ישראליות (חיל האוויר, חיל הרפואה, השירות הדיפלומטי, הזרוע הלוגיסטית) עם המשאבים של יהודי התפוצות ועם השאיפה של צעירים רבים כל כך בארץ ובעולם לעשות עבודת צדק בתוך הקשר יהודי ותוך כדי העצמתה של הזהות היהודית.
דמיינו לרגע: בגיל 18, 20 או 22 כל צעיר יהודי בעולם מוזמן לשרת בחיל שלום יהודי. עומדים לפניו שישה מסלולים: לעבוד בירוחם (עם יהודים ישראלים קשי יום), לעבוד ברהט (עם ערבים ישראלים מעוטי יכולת), לעבוד באוקראינה (עם יהודים נרדפים), לעבוד בקמבודיה (עם ילדים חסרי כל), לעבוד בדטרויט (עם אפרו-אמריקאים מוכי גורל) או לעבוד ברחובות (על פיתוחן של טכנולוגיות מתקנות עולם).
דמיינו לרגע: אחרי שהצעיר או הצעירה מגיעים למחנה של חיל השלום ביעד שבו בחרו, הם מקדישים שבע-שמונה שעות ביום לעבודה חברתית-אזרחית ושעתיים-שלוש ביום ללימוד יהודי פלורליסטי, בטרם יגיעו למסיבת הערב. איזה מין שינוי יתחולל בחייהם בעקבות החוויה הזאת? איזה מין שינוי יתחולל במיצוב של ישראל ובמיצוב של היהדות המאורגנת בתודעתם של יהודים ולא יהודים של המאה העשרים ואחת? במקום שהמדינה היהודית תהיה מזוהה עם כיבוש, דיכוי, התנחלות, קנאות וריאקציה, היא תהיה מזוהה עם זכויות אדם, צדק חברתי, טיפוח סביבתי וניסיון להפוך את העולם למקום טוב יותר. במקום שהציונות תהיה שם נרדף לגזענות ולאפרטהייד, היא תהיה שם נרדף לעבודה בין-גזעית ובין-דתית ובינלאומית. החיבור שייווצר בין הזהות הפרטיקולרית שלנו לבין המחויבות האוניוורסלית שלנו, ייתן מענה מוחץ למתקפה מבחוץ על הלגיטימיות שלנו, וייתן מענה עומק לסימני השאלה מבית על צלמנו ועל דמותנו ועל משמעותם של חיינו המשותפים.
הראשון שהגה את רעיון חיל השלום הישראלי היה יוסי ביילין. האיש שיזם את תגלית – יחד עם צ'רלס ברונפמן ומייקל שטיינהרט – הציע כבר בשנות התשעים להקים גוף לאומי-הומניטרי אשר ייתן ביטוי לערכיה הנאורים של ישראל. בעשרים השנים שחלפו מאז אכן קמו כתריסר ארגונים שונים – ישראליים ויהודיים – אשר עושים עבודת קודש בעולם השלישי. בתריסר אירועי אסון שונים ישראל פעלה באופן נדיב, מרשים ויוצא דופן. אבל החזון המקורי של ביילין מעולם לא קרם עור וגידים. עד היום לא קם אותו גוף ממלכתי אשר יחולל שינוי אסטרטגי באופן שבו ישראל פועלת בעולם, ובאופן שבו ישראל נתפשת בעולם.
חיל השלום אינו תרופת פלא. אם ישראל תמשיך לשלוט בעם אחר, לבנות התנחלויות ולהקרין לאומנות דתית – שום צעיר ליברלי מקליפורניה לא יתפעם מהניסיונות שלה לתרום לאיכות החיים בקמבודיה ובסרי לנקה. אם ישראל תבגוד בערכיה הדמוקרטיים – שום צעירה מבוסטון לא תרצה להיות השותפה שלה בעבודת צדק בנגב, בגליל או באפריקה. אבל לצד המערכה הפנימית על נפשה ועל דרכה של המדינה היהודית הדמוקרטית, יש צורך במפעל לאומי חדש של העם היהודי אשר יחזיר אותנו אל עצמנו ויחזיר אותנו אל ייעודנו.
את BDS לא נביס בהסברה. את הניכור המעמיק של אמריקה הצעירה והמתקדמת כלפי ישראל לא נעלים באמצעות יחצ"נות. את משבר הזהות העמוק שחווים צעירים יהודים רבים לא נטייח ברטוריקה. רק אם ניצור מסגרת על, אשר תאפשר לצעירים יהודים בתפוצות ולצעירים ישראלים לעשות יחדיו עבודה של תיקון עולם ותיקון ישראל, נוכל לתקן את הנזק העצום שגרמנו לעצמנו בעשורים האחרונים – ונתאים את הציונות לאתגרים של המילניום השלישי.