הפעם טעיתי. הערכתי באופן מדויק למדי שלפיד יקבל 16־18 מנדטים. חשבתי שגנץ יפתיע ויקבל 6־7 מנדטים. היה לי ברור שהעבודה של מרב מיכאלי תעשה חיל. לא היה לי ספק שגדעון סער ונפתלי בנט יסיימו בחד־ספרתי לא גבוה. גם את ההצלחה של רע"ם צפיתי ואת האכזבה של ליברמן. אבל בעניין החשוב ביותר הערכת המציאות שלי הייתה לקויה. תחושתי הייתה שבבחירות 2021 הליכוד יגיע ל־33 עד 34 מנדטים, וגוש הימין יחצה את קו ה־61. כפי שלא ראיתי את התחייה הדרמטית של מרצ, לא ראיתי גם את השקיעה הכבדה של מחנה נתניהו. חושיי היטעו אותי. האינטואיציה שאני על פי רוב גאה בה לא פעלה כהלכה.
הטעות צורבת במיוחד כי בעבר מיעטתי לטעות. ב־1996 ידעתי שנתניהו עשוי להפתיע. ב־1999 היה לי ברור שהוא גמור. שבוע לפני בחירות 2015 אמרתי למי שאמרתי שהרצוג־לבני מאבדים את זה ובניגוד למה שהסקרים והתקשורת אומרים, ביבי יביס אותם בענק. גם בשתי מערכות הבחירות של 2019 צפיתי את התוצאות באופן מדויק למדי. וב־2020 פרסמתי תחזית שהתגלתה כפגיעה מדויקת במטרה. אז מדוע טעיתי הפעם? מה לא ראיתי? מה הכשיל אותי?
לא ראיתי את המשקל הסגולי (הנמוך) של החיסונים. הם באמת הישג הירואי של בנימין נתניהו, והם באמת מציבים את ישראל בעמדת הובלה עולמית בלתי נתפסת, והם הופכים את הניצחון הישראלי במלחמה נגד הקורונה (בסבב הנוכחי) לניצחון הישראלי הגדול ביותר במלחמה כלשהי בחצי המאה האחרונה. אבל מה שהתברר הוא שעם ישראל לא מוקיר את המתנה היקרה שאותה קיבל מראש ממשלה שנוי במחלוקת. תחושת האופוריה (המוצדקת) שהוא הצליח להנדס בעיתוי מושלם לא גרמה לכך שהוא יזכה בכל הקופה. עם ישראל הוא עם קשה עורף, אולי אפילו כפוי טובה. כפי שהבריטים לא היססו להדיח את צ'רצ'יל ב־1945, הישראלים לא היססו להכות בנתניהו ב־2021. בניגוד להערכתי, הבחירות לא הוכרעו על חודו של מזרק.
גם לא ראיתי את המשקל הסגולי (הנמוך) של הסכמי השלום. במשך עשרות שנים לנתניהו לא הייתה מורשת שאינה כלכלית. כשר האוצר ב־2003 וכראש הממשלה ב־2009 הוא הציל את המשק הישראלי. אבל בתחומים אחרים כל הישגיו אינם בני קיימא. נכון, הוא מנע טרור והפחית מאוד את מספר קורבנות הטרור. נכון, הוא תִחזק את הבטחון השוטף באופן מרשים. ונכון, הוא היה לשחקן רב כוח בזירה הבינלאומית. אבל לנתניהו לא היה אף הישג מדיני שרשום על שמו בטאבו. לא הייתה לו פריצת דרך היסטורית שהוא יכול להתהדר בה. עד שבאו הסכמי אברהם וטרפו את הקלפים. בקיץ־סתיו 2020 המשנה המדינית של נתניהו הייתה למורשת מדינית מוצקה. הנה, אפשר לעשות שלום עם הערבים בלי לעשות שלום עם הפלסטינים. הנה, אפשר להגיע להסדר מדיני בלי לסגת ולוותר. אבל את עם ישראל השלום של נתניהו לא באמת עניין. דווקא כשהוא הביא הישג היסטורי אמיתי, רוב הישראלים נותרו אדישים. טסנו לדובאי וחזרנו מדובאי והענקנו רוב לגוש השינוי.
אבל הדבר החשוב ביותר שלא ראיתי הוא עד כמה העייפות מנתניהו עמוקה. אחרי עשרות שנים של כן־ביבי לא־ביבי, אנשים פשוט אומרים די. אי אפשר יותר. אחרי עשור של נתניהו מושיע או נתניהו עבריין, אנשים אומרים עד כאן. גם אם הוא צודק, אומרים ליכודניקים רבים, אנחנו לא עומדים בזה יותר. גם אם הוא קורבן של רדיפה, אומרים אנשי המחנה הלאומי, זה לא מעניין אותנו יותר. אנחנו בוחרים במנהיג כדי שישחרר אותנו מרעש ומזיהומים. אם הוא לא מסוגל להשתיק את הרעש ולנקות את הזיהומים – שילך. שייתן למישהו אחר לנסות. כי לנו יש חיים לחיות. אנחנו לא מוכנים לשעבד את החיים שלנו לנרטיב הקורבן שמטפחים בנימין נתניהו ובני משפחתו.
הקבלה של החיסונים כמעין נס שקרה מעצמו, ההתייחסות אל הסכמי השלום כלא מאוד חשובים, ותשישות כללית מנתניהו – השאירו 280 אלף מצביעי ליכוד בבית. הם גרמו לכך שאש לא ניצתה במחנה הביביזם. באין אויב מובהק בשער ובאין התלהבות מהמנהיג, העם שתק את דברו. העם לחש שנמאס לו. כי בסוף בסוף, גם הביביסטים הלוהטים חיים בבועה. האנרגיות שהם מנסים לחולל הן אנרגיות של פנים־בועה. כי החברה הישראלית הרחבה אינה שונאת את נתניהו, אלא מותשת ממנו. לאט לאט היא מתחילה להפנות אליו את גבה.