ליושב הראש של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנת 2004 הייתה הברקה: הוא הגיע למסקנה שלסוריה חייב להיות פרויקט גרעיני שהמודיעין הישראלי לא מזהה. הממסד הצבאי לעג לחבר הכנסת בעל דרגת הסמל, אבל הוא עמד על שלו והתריע בפני ראש הממשלה והכריח את המוסד לבדוק ברצינות את ההשערה שלו. כעבור שלוש שנים התברר שיובל שטייניץ צדק, וברגע האחרון ממש ישראל נחלצה מאסון אסטרטגי והשמידה את הכור הסורי.
לשר לענייני מודיעין בשנת 2013 הייתה הברקה: הוא החליט לנצל משבר בינלאומי חמור כדי לגרום לכך שסוריה תוותר על מאגר הנשק הכימי העצום שלה. אחרי שבשאר אל־אסד השתמש בגז נגד אזרחיו בפרוורי דמשק התכוננה ארה"ב לתקוף בסוריה – ורוסיה חששה שהמתקפה תביא לקריסת המשטר בדמשק. בגילוי של חוצפה ישראלית קיצונית, השר־הפילוסוף הציע לרוסים עסקה: ויתור על המתקפה האמריקנית תמורת פירוז סוריה מנשק לא קונבנציונלי. בתוך ימים ספורים הרוסים נענו, האמריקנים התלהבו והעסקה נחתמה. תודות ליצירתיות ולתעוזה של יובל שטייניץ הוסר מעל ישראל איום חמור שריחף עליה כארבעים שנה.
בין העניין הסורי האחד לעניין הסורי האחר היה לישראל שר אוצר יוצא דופן. בשנת 2010 הוא הוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי העולמי הגדול, מנע אבטלת המונים והזניק את המשק לקצב צמיחה שלא היה כמוהו במערב. במקביל הוא מימש חלום ישראלי שאיש לא הצליח לממש במשך שלושה עשורים: הצטרפות ל־OECD. השר התמים למראה הנהיג תקציב דו־שנתי שהגביר את הוודאות במשק ושיפר את יכולת התכנון והביצוע של הממשלה. הוא גם הקים את ועדת ששינסקי, שתביא לגבייה של עשרות מיליארדי שקלים מרווחי הגז, ואת ועדת הריכוזיות, שפירקה את הפירמידות הדורסניות ששלטו במשק ושיבשו את פעולתו. בתוך ארבע שנים יובל שטייניץ עיצב מחדש את כלכלת ישראל והפך אותה לפתוחה, מודרנית ורבת עוצמה.
ואז הגיעה שעתו של שר האנרגיה. בין 2015 ל־2021 כיהן בתפקיד פוליטיקאי חסר כוח פוליטי, שהעיתונות נהגה ללעוג לו כי היה מקורב לנתניהו, נטה לתמימות והאריך בדיבור. אבל השר התמים והנלעג הוא שהוציא את הגז מקרקעית הים. המתווה שגיבש ויישם גמל את ישראל מפחם, העניק לה ביטחון אנרגטי והפחית דרמטית את זיהום האוויר. המתווה המושמץ גם צפוי להכניס לקופת האוצר כעשרים מיליארד שקל בשנה ולחסוך למשק קרוב למאה מיליארד שקל. אם יובל שטייניץ לא היה מתעקש עליו ונלחם עליו, האינפלציה בישראל הייתה היום כפולה מרמתה כיום, והצמיחה במחצית רמתה כיום.
ביום שלישי פגשתי עובד מדינה בכיר שאני מעריך את דעתו. הוא ואני הסכמנו שהדלות והשטחיות בהנהגה הלאומית הישראלית הופכות לאיום של ממש על עתידנו. בן שיחי הפתיע אותי כשאמר שמבחינתו האדם הראוי ביותר לשבת בלשכת ראש הממשלה הוא שטייניץ. אבל בדיוק באותו היום חבר הכנסת האיכותי והערכי הודיע שאינו יכול עוד. הוא לא יתמודד ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, אלא יפרוש מהחיים הפוליטיים.
גילוי נאות: לפני שנים רבות מאוד שטייניץ ואני למדנו פילוסופיה יחד. איננו חברים אבל אני מכיר אותו היטב מאז שהיה מאתגר את מורינו המלומדים ולעיתים אף מוציא אותם מכליהם. אני גם מודע לכך שהדוקטור לפילוסופיה אינו ניחן בכריזמה של כוכב רוק ואינו שאקל ואינו כריש ואפילו אינו שועל. אבל החלטת הפרישה שלו והשתיקה שאפפה אותה ציערו אותי. כי יובל הוא משל. יובל הוא תסמין. העובדה שהאיש המוכשר שהיה נאמן כל כך לנתניהו הורחק מסביבתו החדשה של נתניהו מספרת לנו משהו רע מאוד על הסביבה הזו. העובדה שהשר המצטיין של הליכוד לא מוצא את מקומו בליכוד אומרת לנו משהו רע מאוד על הליכוד החדש. והעובדה שהתקשורת הישראלית הרבתה ללעוג לפוליטיקאי המסור והמחונן וקיבלה את פרישתו בקול דממה דקה אומרת לנו משהו רע מאוד על יכולתנו לתגמל מצוינות בהנהגה. הנטייה שלנו לסגוד לאטדים ולשרוף עצים מניבים היא סיבה עמוקה לדאגה.
עלה והצלח, יובל שטייניץ. את שעם ישראל לא יודע לזכור – דפי ההיסטוריה לא ישכחו.