זה חודשיים יודע כל קורא עיתונים בישראל, שהמהומות בשטחים יצרו 'מצב חדש'. מה שקוראי העיתונים בישראל לא קראו עדיין הוא מה משמעותו של המצב החדש. נכון, כפי שכתבו העיתונים, המצב החדש פירושו שהכרחי ליזום שיחות עם הפלסטינים. נכון, המצב החדש פירושו בעיה צבאית ומצוקה בינלאומית. נכון גם שהמצב החדש פירושו דילמות מוסריות קשות. כל הדברים הללו אמת, אבל רק חלקי אמת. שכן משמעותו האמיתית של המצב החדש היא זאת: מדינת ישראל לא נתפסת עוד על-ידי אויבייה כעובדה שקיומה אינו מוטל בספק.
התנועה הלאומית היהודית והתנועה הלאומית הפלסטינית הגיעו למעין איזון מחריד. מעתה ואילך לא יהיה בכוחה של אף-אחת מהן לנצח את השניה ולהשיג את מטרותיה הלאומיות. אבל כל אחת מהן תוכל למרר את חיי השניה ולסכל את נסיונה להשיג את מטרותיה.
המהלך הנוכחי של האירועים הוא יותר ממסוכן: האומה היהודית-ישראלית והאומה הערבית-פלסטינית משולות כעת לשני טילים, אשר נעים לעבר התנגשות שתביא כליה על שניהם. אם לא נסיט אותם מייד ממסלולם, צפוי גיהינום לכל מי שחי בין הם לירדן – ולא רק לו.
זוהי תמונת המצב. זו נקודת המוצא לכל דיון ולכל פעולה. האחריות המוסרית שהיא מטילה על כל אחד מאיתנו, הישראלים, היא מזעזעת. איש אינו רשאי להמשיך לחיות את חייו כפי שחי אותם עד דצמבר 87'. איש אינו רשאי להמשיך ולהחזיק באופן דוגמטי בהשקפות ובערכים שהחזיק בהם עד כה. צריך להתחיל הכל מחדש: לעצב מבראשית תפיסת מציאות שמתאימה לאתגר הקיומי העומד מולנו. התחילה ספירה חדשה. עלינו מוטלת האחריות לכך שלא תהיה זו ספירה לאחור.
שתי תיזות ישראליות פשטו את הרגל מאז דצמבר האחרון: התיזה הניצית, האומרת שניתן לשלוט לנצח על עם זר, והתיזה היונית, המאמינה שהכיבוש הוא המוקד הנוכחי של הסכסוך הישראלי-ערבי. הניצים עדיין מסרבים להבין שהמשך הכיבוש הוא משקולת מוסרית, צבאית ומדינית המאיימת להטביע אותנו, ואילו רוב היונים עדיין מסרבים להודות בכך שהקו הירוק לא מחייב את חלק הארי מהתנועה הלאומית הפלסטינית. השמאל אוטם אוזניו מלשמוע את הלכי הרוח בקרב ערביי ישראל, מסרב להתמודד עם כך שבעשרות הפגנות בשטחים הושמעו אינספור סיסמאות – 'ברוח ובדם נפדה את פלסטין' , 'ברובה, ברובה נפדה את פלסטין' – ואילו הסיסמה 'מדינה פלסטינית בגדה וברצועה' לא הושמעה ולו פעם אחת.
אין זה מקרי ששתי התיזות המנוגדות התנפצו לעיני כל בעת ובעונה אחת. שתיהן נשענו על אמונה משותפת בעליונות העוצמה הישראלית. הניצים האמינו שעליונות זו מאפשרת שליטה בשטחים תוך התעלמות מרצון הפלסטינים ומן הנסיבות הבינלאומיות. ואילו מרבית היונים האמינו שעליונות זו הפכה את הסכסוך הישראלי-ערבי מסכסוך קיומי לסכסוך קולוניאלי: ביום שישראל החזקה תוותר על השטחים, יקפצו הפלסטינים על השלום כמוצא שלל רב ויחיו באושר לצד 'ישראל הקטנה'.
שני הצדדים שכחו לחלוטין את ממדינו האמיתיים. באופן מוזר, שניהם התפתו לאגדת הכוח הישראלי. כתוצאה מכך נחלש השלטון המרכזי, הצבא הוזנח, ופריפריית ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל הלכה ונצטמקה. לא השלטון הימני ולא האינטליגנציה השמאלית הבינו עד כמה התהליכים האלה מסוכנים. דווקא כיוון שהעוצמה הישראלית נתפסה כנתונה, כמובנת מאליה, היא הלכה ונתמסמסה.
היום, אחרי יותר מחודשיים של 'התנערות', בהעדר יחס של כבוד ערבי אל העוצמה הישראלית, כל מיפלס הוויכוח שבו חיינו ב-20 השנים האחרונות אינו רלוונטי עוד. כאשר העליונות הישראלית איננה חד-משמעית אי-אפשר לשלוט על עם זר, אבל גם אי-אפשר להגיע לשלום אמת, גם לא בגבולות 67'. בעת ובעונה אחת נשמטה הקרקע מתחת לשתי האסכולות המדיניות הישראליות, והוויכוח המסורתי ביניהן איבד את משמעותו. במקומו, השאלה האמיתית העומדת על הפרק היא כיצד משקמים את העוצמה הישראלית ואת ההרתעה הישראלית. במצב החדש שנוצר השאלה הזו היא שאלה קיומית.
אפשר לחלק את 40 שנותיה של ישראל לשתי תקופות עיקריות: עד יוני 67' חיינו את תקופת רפובליקת-המצור. למרות כל מגרעותיה, החברה הישראלית הגיבה אז בצורה הולמת על הסיטואציה ההיסטורית המיוחדת במינה שבה היתה נתונה: חברת מהגרים בעלת אתוס מערבי, הנמצאת בעימות מתמשך בתוך מרחב ערבי-מוסלמי. הדמוקרטיה הצעירה חיה בתוך תחושת קהילה חזקה ובחברה מאורגנת מאוד. בשני מובנים אלה היא היתה ערוכה לאתגר הקיומי שהוצב נגדה. דווקא מתוך המודעות לחולשתה ולשבירותה היא היתה לחזקה.
מלחמת ששת-הימים, שהוכיחה מה רב היה כוחה של הרפובליקה, הביאה באופן פרדוקסאלי לחיסולה. הן בעיני עצמה והם בעיני העולם ובעיני הערבים, ישראל היתה למעין אימפריה מזרח-תיכונית. הכיבוש היה רק אחד מההיבטים של ישראל האימפריאלית. היבטים אחרים, לא פחות חשובים, היו האשליה שקיומה של ישראל אינו מוטל בספק, השתלטותו של אתוס אינדיווידואליסטי על החברה, התנוונותם של הנופים הציוניים המאורגנים, היווצרות נתק בין האינטיליגנציה והתקשורת לבין השלטון, ולבסוף, מאז 1973 – פיחות בהתייחסות אל צה"ל ואל האינטרס הביטחוני.
בתוך תחושת הביטחון המדומה, ישראל כמו ביקשה לשכוח באיזו סיטואציה היסטורית היא נמצאת. הבועה האימפריאלית שחיינו בתוכה שחקה באופן עקבי ומתמשך את כל מרכיבי העוצמה הפנימית מן העידן הרפובליקני. חיינו על חשבון האינרציה של העוצמה הישנה, בלי שטרחנו לחדש אותה או לטפחה.
כעת אנו מקיצים אל תוך השלב השלישי בהיסטוריה שלנו אל הבוקר שאחרי. ההתקוממות בשטחים ניפצה את אשליית האימפריה, שגם לימין וגם לשמאל היה נוח לחיות בה. ההתגייסות הטוטאלית של החברה הפלסטינית למאבק הלאומי שלה מכתיבה כללי משחק חדשים. כעת אין מנוס מהתגייסות נגדית של החברה היהודית בישראל. אם החברה הישראלית לא תסגל מייד את מושגיה, ערכיה ואורחות חייה למצב החדש-ישן שלה- מצב המאבק הקיומי- היא מתחייבת בנפשה.
יציאה מן השטחים היא תנאי הכרחי לחידוש העוצמה הישראלית. הטעמים לכך ידועים: המשך הכיבוש, בוודאי בתנאים החדשים, ישחק את צה"ל. המשך הכיבוש יסכן את חבל הטבור האסטרטגי שלנו – הברית עם ארצות-הברית. המשך הכיבוש מפקיע מישראל את הנכס הבטחוני החיוני ביותר – ההסכמה הלאומית הפנימית. הוא גם יוצר מצב שישראל איננה יכולה להיות בטוחה-מבית בשעת מלחמה שכן אין גבולות ברורים בין פנים וחוץ, בין שטחינו לשטח האוייב.
יחד עם זאת- יציאה מהשטחים, כאשר התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת במצב של גאות והתנועה הלאומית היהודית נמצאת במצב של שפל, תביא לאסון. טענת 'היום שכם מחר יפו' של הימין הישראלי היא טענה רצינית ביותר, גם אם היא מושמעת על-ידי דמגוגים. אין לגזור ממנה שצריך להישאר בשטחים, אבל יש לדאוג לכך שהנסיגה מהשטחים לא תיצור אפקט-דומינו. מי שמאמין שהנסיגה לגבולות 67' היא צו-חיים עבורנו, צריך להציע דרכים כדי להבטיח שזאת תהיה הנסיגה האחרונה.
בנסיבות אלו רק מהלך כפול יכול להציל את ישראל מהמצב שאליו הביאה את עצמה: חזרה לגבולות 67' בשינויים קלים, אשר תלך בד בבד עם חזרה לרוח של 67'. אפשר להציג זאת כמעין עיסקת חבילה בין תפיסת הימין לבין תפיסת השמאל: על הימין לוותר על ההיבריס הטריטוריאלי שלו ואילו על השמאל, ולא רק השמאל, לוותר על ההיבריס הא-לאומי. שני חטאי היוהרה הללו היו מבני-על שקריים, בלתי מתאימים מבחינה היסטורית, של האימפריאליות הישראלית שאיננה קיימת עוד. על הניצים להבין, שאין לנו חיים אלא בגבולות ישראל הקטנה. על היונים להבין, שבעתיד הנראה לעין אין לנו חיים אלא מאחורי קיר ברזל. במצב שנוצר, קיר ברזל בגבולות ישראל הקטנה הוא האופציה הרציונאלית, המציאותית והמוסרית היחידה.
המהלך הכפול הנדרש מאיתנו כעת הוא קשה ומסובך. קשה הרבה יותר מן ההחלטות המדיניות שעלינו לקבל, שאף הן אינן קלות. מה שיכול- וחייב- להוביל את מהלך ההצלה הזה הוא האינטיליגנציה הישראלית היונית. אך כדי שתוכל לעשות זאת, עליה קודם כל לאזור אומץ ולעשות את חשבון הנפש שלה: במה היתה שפויה מוסרית ורציונאלית, ובמה שגתה בדוגמטיות ובסנטימנטליות.
המחשבה היונית צדקה בעיקר העיקרים, בכך שהבינה לאורך כל הדרך שאי-אפשר לשלוט בעם זר. אבל לפחות בשלושה תחומים היוניות, כפי שהכרנו עד כה, היתה בעצמה תפיסה בלתי-רציונאלית:
א. היוניות השגורה כרכה את הדרישה הצודקת שלה לסיים את הכיבוש בהבטחה בלתי מבוססת, שסוף הכיבוש יביא לסיום הקונפליקט. היונים המציאו להם יישות-קש פלסטינית – מדוכאת, מיואשת, חסרת-אונים, שבעיותיה הן בעיות של הגדרה עצמה וזכויות אדם. זאת בשעה שהפלסטינים עצמם רואים את מאבקם כמאבק לאומני כנגד הציונות, מאבק שסופם לנצח בו. מה שמציק לפלסטינים אינו בעיות של זכויות אדם ולא שלטון הכיבוש. יהיה אשר יהיה השלטון בשטחים אחרי צאת צה"ל מהם – הוא יהיה אכזרי פי כמה משלטון הכיבוש הישראלי. מה שמציק לפלסטינים הוא הציונות עצמה. היונים ביקשו לטשטש את העובדה הקשה הזו, כשהם מבטיחים לציבור הישראלי סחורה שאינם יכולים לספק: שלום עם הפלסטינים בתמורה לוויתור על השטחים. היסטוריונים יתווכחו אם בעבר היה צל של סיכוי לעמדה כזו. היום ברור שאינה רלוונטית. במקרה הטוב נוכל להגיע להסדר מדיני כלשהו עם אוייבנו. לשלום אמת בין שתי התנועות הלאומיות הנאבקות על הארץ לא נוכל להגיע. משום כך עמדה יונית כנה ואמיצה בזמן הזה תהיה זו אשר תודה בכך, שהברירה העומדת בפנינו איננה שטחים או שלום. הברירה היא בין מאבק טוטאלי, נטול תקווה ובלתי צודק בכל שטחי ארץ-ישראל השלמה, לבין מאבק קשה אבל צודק ובעל סיכוי מתוך גבולות ישראל הקטנה. הנסיגה מהשטחים, גם אם תיעשה במסגרת הסכם מדיני, לא תהיה נסיגה לקראת 'שלום בזמננו' לקראת שלום עכשיו. היא תהיה נסיגה הכרחית לקראת דם, יזע ודמעות. היא תהיה מה שמכונה בצה"ל 'שיפור עמדות לאחור' לקראת המשך המאבק (לכל היותר מותר לקוות שהמשך המאבק יהיה באמצעים לא אלימים). בבואנו לדרוש סוף לכיבוש אסור לנו להציע אשליות נוסח מינכן. היציאה מן הכיבוש תהיה הצלה נוסח דנקירק.
ב. התרבות היונית נתפסה להלך-רוח מחשבתי ורגשי על-פי הדגם של השמאל המערבי. ניתן להתווכח אם הלך-רוח זה הוא רציונאלי באירופה, אך ודאי שאינו הולם את המציאות הישראלית והמזרח-תיכונית. כמעט בכל נושא שעולה על הפרק מתגלה בשמאל מנגנון כפייתי המעדיף את זכויות הפרט על צורכי הכלל, את האינטרס האזרחי על הצורך הצבאי, את הערכים והכוחות המפוררים את החברה על הערכים והכוחות המגבשים אותה. יונים רבים פיתחו יוהרה אנינת-נפש כלפי כל מה שקשור בכוח, סמכות, מנהיגות, משמעת ומיתוס. הם זיהו בטעות אינדיווידואליזם עם מוסריות, תוך שהם נמנעים מלהבין שבמצב הישראלי לא תהיה דימוקרטיה ולא מוסר ללא ארגון חברתי חזק. תחושת השייכות ותחושת הנאמנות הלכו והתנוונו, ולעומתם הופיעה תרבות שלמה שהפיקה רווח נפשי מהפוזה של הוקעה-עצמית. במצב ההיסטורי המיוחד במינו שישראל נמצאת בו, הדרישה להיות אתונה- אך ורק אתונה – איננה מציאותית ובחשבון אחרון גם איננה מוסרית. החברה הישראלית חייבת להיות גם ספרטה, לא רק למען הביטחון במובן הצר, אלא גם כדי לשמור על ערכיה החברתיים והמוסריים.
ג. אחרי המהפך של 77' נוצר בארץ מצב מסוכן, שבו אף-אחד אינו מריש את עצמו כמימסד. גם כשהימין ניהל את השלטון הוא המשיך לחוש ולחשוב כאופוזיציה, גם כשהימין ניהל את השלטון הוא המשיך לוש ולחשוב כאופוזיציה, משום שהשליטה התרבותית נותרה בידי השמאל. השמאל, לעומת זאת, לא היה מודע לאחריותו כמעצב רבים מהדפוסים של החיים בישראל. הוויכוח הטריטוריאלי שימש מעין אליבי, שאיפשר ליונים לחמוק מאחריותם כשיכבה המובילה של חברה במצור. כולנו התמסרנו לתרבות שעיקרה ביקורת כלפי אחרים, אבל היא אינה תובעת מהמבקרים מחיר של ממש. לפני כמה שנים פירסם פרופ' שלמה בן-עמי מאמר בעיתון זה, תחת הכותרת 'נגד בגין חיינו יותר טוב'. בדומה, הכותרת הראויה לכשלונה הטרגי של האינטליגנציה היונית בשנים האחרונות היא 'נגד הכיבוש חיינו יוצא-מן-הכלל טוב'. השיכבה שהיתה אמורה להוביל את החברה יצרה תרבות, אשר נהנתה לחיות נגד ולא ידעה להוביל ליעדים חיוביים. אם תסקרו את הפוליטיקאים ואת כוכבי התקשורת היוניים, תמצאו שהם ברובם אינטיליגנטיים ומשכילים- אבל הפרופיל הנפשי שלהם הוא כשל מתבגרים כועסים. הם במיטבם כשיש להם איזו דמות-אב שהם יכולים להוקיע: גולדה, בגין, שרון, פרס או רבין. הם עצמם אינם מציגים מנהיגות אלטרנטיווית ולא תורה מדינית אלטרנטיווית, כוללת ורצינית. המצב האופוזיציוני הולם אותם ונוח להם. אין זה מקרי, שקבוצה זו לא העלתה מתוכה מנהיג בעל שיעור-קומה המסוגל להיתפס על-ידי הציבור כמועמד לדמות-אב חדשה, חיובית ודמוקרטית, מנהיג אשר בידיו תסכים האומה להפקיד את גורלה. כעת שואלים רבים היכן הוא הדה-גול שיוציא אותנו מן האלג'יר שלנו. אבל התרבות היונית היא שהחניקה בעצמה את האפשרות שיצמח מתוכה דה-גול או מנדס-פראנס ישראלי.
את כל זה צריך לשנות עכשיו, ומדובר בשינוי קשה, שכן אין זה רק שינוי עמדות, זהו שינוי של מבנה נפשי ושל דפוסי חיים.
צריך להבין שמאז דצמבר האחרון כל הקלפים הפוליטיים טורפו. נהגי מונית שהצביעו ליכוד אומרים שצריך להחזיר את השטחים, ואילו חיילים אנשי רצ חוזרים מהשטחים מבולבלים וחשדנים בגלל עוצמת השינאה הערבית. דווקא כעת, כשהציבור הישראלי נתון בהלם ובתחושת משבר, נוצר פוטנציאל ליציאתו של מכנה-משותף חדש. ישראלים רבים יודעים שהאדמה בוערת תחת רגליהם, וכיוון שכך אין להם סבלנות לא למיסטיקנים ימניים ולא ליפי-נפש שמאליים. הם יודעים שלא אלה ולא אלה מעכלים את מהות השריפה, לא אלה ולא אלה ערוכים לכיבויה. בנסיבות אלה האף הפוליטי שיתעשת ראשון, יעשה את חשבון-הנפש ויתחיל לדבר אמת, אמת קשה, אמת צ'רצ'יליאנית, יזכה בקופה כולה.
במקום להתרכז בהטפות-מוסר ובהצהרות 'אמרנו לכם' על השמאל לפתוח כעת את זרועותיו אל ההמונים שמאסו בשטחים. אבל כדי לעשות זאת הוא חייב להוכיח להם שהוא אחראי ובלתי תמים, שהוא מתמודד עם כל סימני השאלה שעלו בעקבות ההתקוממות בשטחים, ולא רק עם הבעיות המוסריות שהתגלו בקרבנו. דם, יזע ודמעות בגבולות 67'. אין דרך אחרת.