אחת ממערכות הבחירות החשובות ביותר בתולדות ישראל היתה מערכת הבחירות של 1992: כשנה אחרי הבחירות הללו יצחק רבין התחייב בשם ישראל לנסיגה מלאה מרמת הגולן, הכיר באש"ף והקים את הרשות הפלשתינית. ואולם כאשר העבודה-בראשות-רבין התייצבה לפני הבוחר באביב 1992, היא לא טרחה כלל לציין את העובדה שהיא עומדת לנקוט את הצעדים הגורליים הללו. מסע הבחירות שנשא אותה לשלטון אמנם כלל התייחסות ליישום תוכנית האוטונומיה בתוך פרק זמן קצוב, אך הוא יצר מצג שווא שעל פיו הנושאים המרכזיים העומדים על סדר היום הם שחיתות וסיאוב.
בעימות הטלוויזיה המכריע עם יצחק שמיר, רבין אף הגדיר בבירור את דרכו המדינית: לא למדינה פלשתינית, לא לחזרה לקווי 67' וירושלים מאוחדת בריבונות ישראל. "אני רוצה לומר חד משמעית", אמר רבין, "אני מתנגד למדינה פלשתינית בינינו לבין ירדן". יומיים לפני פתיחת הקלפיות הצהיר מועמד-העבודה בבקעת הירדן: "לפחות במשך חמש שנים אנחנו לא מוותרים על אף סנטימטר מרובע אחד". יום לפני פתיחת הקלפיות התחייב בקצרין כי "גם לאחר חתימת שלום עם סוריה, ישראל לא תרד מרמת הגולן". ביודעין או שלא ביודעין, רבין הוליך שולל את בוחריו.
מערכת בחירות דרמטית היתה גם ב-1996: בעקבותיה הוקמה ממשלתו של בנימין נתניהו, אשר הניח כי אין פרטנר פלשתיני ואין סיכוי לשלום ועל כן ניהל מדיניות של הרתעה והשהיה, שנועדה לטרפד את הסכם אוסלו. ממשלת נתניהו
הקפיאה בפועל את התהליך המדיני, התחמקה ממסירת שטחים ועשתה ככל יכולתה כדי שלא להגיע לגיבושו של הסכם קבע עם הפלשתינאים. ואולם במסע הבחירות שנשא את נתניהו לשלטון, התחייב מועמד-הליכוד במפורש לכבד הסכמים בינלאומיים ולהמשיך בתהליך המדיני להשגת הסדר קבע. הוא יצר מצג-שווא, שעל פיו קיבל את תוואי-אוסלו. במסע הבחירות נתניהו אף הצהיר שהוא אינו מעוניין לשלוט בעם אחר והתחייב להשיג שלום. השלום שנתניהו לא האמין בו, הוא שעמד במרכז קמפיין הניצחון שלו – עושים שלום בטוח. ביודעין, לגמרי ביודעין, נתניהו הוליך שולל את בוחריו. מערכת בחירות דרמטית עוד יותר היתה בישראל ב-1999: בשמונה עשר החודשים שלאחריה ממשלת ברק הסכימה לכך שהסורים ירחצו בכנרת, הפלשתינאים יקבלו את הר הבית וישראל תיסוג לקווי 67' מתוקנים. ואולם במסע הבחירות שנשא אותו לשלטון, אהוד ברק לא טרח לקבל מהציבור מנדט לוויתורים מרחיקי הלכת הללו. ברק כלל לא העלה בדעתו שמן הראוי לשתף את האזרחים-הבוחרים בתוכנית המדינית הרדיקלית שייעד להם. על כן מסע הבחירות שלו היה מסע של הונאה מתחילתו ועד סופו. המועמד ברק דיבר על הזקנה במסדרון ועל אחים-הולכים-יחד
ועל שלטון החוק, בלי לספר כלל על הניסוי הקיומי הגרנדיוזי שאותו עמד לבצע למחרת הבחירות. ביודעין, לגמרי ביודעין, אהוד ברק הוליך שולל את בוחריו. על הבחירות של 2001 אין צורך להכביר מלים. הזיכרון המשעשע עדיין צרוב
בתודעה: אריאל שרון מנהיג לשלום. אחרי שישים ההרוגים הראשונים ולפני שש מאות ההרוגים הנוספים, הסבא-הטוב-על-הטרקטורון הבטיח להוליך את כולנו אל עתיד ירוק לצליליו המתוקים של שרון-יביא-שלום. בתוך תוכה של מלחמה שאת חומרתה הבין היטב, איש-המלחמה שרון לא היסס לומר שרק הוא יכול להביא שלום. ביודעין, לגמרי ביודעין, אריאל שרון הוליך שולל את בוחריו. דפוס הולכת השולל היה בעשור האחרון לדפוס המעצב של הפוליטיקה הישראלית.
בתקופה שבה אזרחי ישראל עמדו מול הכרעות של חיים ומוות, מנהיגים מימין ומשמאל שיטו בהם פעם אחר פעם. בארבע מערכות בחירות רצופות קניית-השלטון התבצעה באמצעות יצירת מצגי שווא, שרוקנו את התהליך הדמוקרטי מתוכן והפכו את החיים הציבוריים ליריד הבלים. אין פלא איפוא שהיריד הזה מתחדש כעת, כאשר חמשת המועמדים לראשות הממשלה שוב מפזרים הבטחות חלולות. כאשר אף אחד מהחמישה אינו אומר אמת לאמיתה. כאשר אף לא אחד מהמועמדים מתמודד עם משמעויותיה של הדרך העמומה והסתמית שהוא מציע. אם קיימת בישראל חברה אזרחית, זו שעתה. אם קיימת בישראל רוח של הגינות-דמוקרטית, היא חייבת לשבור כעת את דפוס הולכת השולל שהשתלט על חיינו.
מערכת הבחירות 2003 אינה נופלת בחשיבותה מקודמותיה. ההכרעה שלפניה תעמוד ישראל מיד אחריה תהיה קשה ומורכבת, אולי קיומית. את ההכרעה הזאת צריכים אזרחי ישראל לקבל בלכתם לקלפי ב-28 בינואר. עליהם לדעת בדיוק מה עומד לפניהם ובין מה לבין מה הם מתבקשים לבחור. אחרי עשור שלם של שקרים מכאן ומכאן הגיעה שעת אמת. הגיע הזמן שאת ההכרעה בדבר גורלנו נקבל כולנו יחד בדעה צלולה, בתבונה ובתהליך דמוקרטי אמיתי.