ישראל הפוליטית רקובה מן היסוד

נבחרינו נדרשים להיות אנשים בעלי יכולת ותחושת שליחות. בכנסת ובממשלה הבאות צריכים לכהן הטובים ביותר, המסורים, הנאמנים והמוכשרים ביותר

אירוע קטן, באמת קטן: ביום רביעי בבוקר התכנסה בכנסת הוועדה המיוחדת לחיזוק ולפיתוח הנגב והגליל. לדיון הגיעו נציגיהם של 80 אלף פליטים ישראלים שנאלצו לעזוב את בתיהם בצפון בשל חוסר היכולת של המדינה להעניק להם ביטחון. לדיון הגיעו נציגיהם של אלפי עסקים קטנים שקורסים בשל חוסר היכולת של המדינה לממש ריבונות בגליל. לדיון הגיע יושב ראש, הוועדה ח"כ מיכאל ביטון, הידוע בכך שהוא צדיק בסדום הפוליטית של ישראל.

מי לא הגיעו? חברי הכנסת ניסים ואטורי, צבי סוכות ויצחק קרויזר. לא הגיעו חברי הכנסת עודד פורר, משה רוט, יסמין מלול פרידמן, יוסף עטאונה, ארז מלול, יונתן מישרקי, טטיאנה מיזרסקי, וליד אלהואשלה וששון גואטה. ובקיצור: 12 נבחרי ציבור לא הגיעו לדיון על גורלו הכלכלי של הצפון, והותירו את ביטון לבדו. הם לא התמודדו עם העובדה שהממשלה עומדת להפסיק את המענק לעובדים בגבול לבנון, ולא חשבו על העובדה שכמעט חצי שנה אחרי שחיזבאללה התחיל לתקוף את הצפון אין לגליל מנהלת תקומה משלו. הם לא הקשיבו לשוועת הצפון ולא הבינו את מצוקתו, הם לא פעלו להצילו.

זהו אירוע קטן, שיש לו אמירה גדולה: ישראל הפוליטית רקובה מן היסוד. היא אינה מגלה עניין במה שאינו מניב רווח אישי או מפלגתי לכוכביה. היא אינה פועלת באופן ציוני וראוי. השאלה איננה שאלה של ימין או שמאל, ביבי או רק לא ביבי. בשעת מלחמה האנשים היושבים בכורסאות בירושלים מתעלמים מהאנשים הכורעים תחת הנטל בקריית־שמונה, במרגליות, בחניתה ובמנרה – והמדינה נמצאת בהתמוטטות ערכית. הדמוקרטיה נקלעת לפשיטת רגל מוסרית. אין ממשלה המשרתת את הטוב הכללי. אין כנסת הפועלת למען כלל האזרחים. אין ענייניות, אין מקצועיות ואין ייצוגיות. הממלכתיות הישראלית קורסת.

אנחנו יודעים מה קרה כאן בעשורים האחרונים. הטובים הלכו לעסקים ולהייטק, המערכת הפוליטית הסתאבה והמגזר הציבורי התנוון. הליכוד של ואטורי וטלי גוטליב אינו דומה לליכוד של בני בגין, דן מרידור ומאיר שטרית. הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' אינה דומה למפד"ל של יוסף בורג, זבולון המר וזבולון אורלב. אין דבר שמשותף למפלגת העבודה של מרב מיכאלי ולמפלגותיהם של דוד בן־גוריון, לוי אשכול ויצחק רבין. מפולת רעיונית ואיכותית בלתי נתפסת התרחשה בישראל הפוליטית. ענקים הוחלפו בגמדים.

אנחנו גם יודעים מה קרה כאן בשנה האחרונה: טירוף של פלגנות הביא אלינו מלחמה נוראה. ההתעקשות לאחוז איש בגרון רעהו המיטה עלינו אסון. שיתקנו את המדינה, קרענו את החברה והזמנו את הכרישים של המזרח התיכון להסתער עלינו – והם הסתערו, ואף עודם מסתערים. אנחנו עדיין מדממים חולשה אל תוך המים.

אבל כעת, אחרי ש־1,200 אנשים נרצחו ביום אחד? אחרי שנשים נאנסו, ילדים נחטפו וראשיהם של גברים נערפו? אחרי שראינו במו עינינו כיצד חוללנו בביתנו אסון בקנה מידה היסטורי – גם עכשיו איננו מתעוררים? גם עכשיו אנחנו מוסיפים להטביע את עצמנו בריב, במדון ובהבלים? גם עכשיו אנחנו מוסיפים להתנהל כעיירה מסוכסכת ונגועת שנאה במקום להיות רפובליקה ציונית עוצמתית?

זו השעה לומר את האמת: ישראל הפוליטית הפכה לאיום קיומי. היא שקועה במי האפסיים של קטנוניות, כיתתיות והרסנות. ברגע צ'רצ'ליאני היא לא מצליחה להציג מנהיגות צ'רצ'ליאנית. אין כאן התחלה של חשבון נפש, אין כאן התחלה של הפקת לקחים. אין שינוי כיוון, אין החלפת דרך ואין תיקון. ישראל הפוליטית ממשיכה להיות ישות מופקרת, הזונחת עם מופלא של אריות ולביאות.

יש גם אור במערה. מיכאל ביטון, שישב לבדו ביום רביעי מול הכאב של הצפון, העביר באותו יום הצעת חוק שתומכת בסטודנטים ששירתו במילואים. משמע, אפשר גם אחרת. הציניות והשחיתות הן לא גזרת גורל. אבל כדי שיהיה לנו עתיד חייבים לנקות את האורוות וחייבים להחליף את רוב הסוסים.

נבחרינו נדרשים להיות אנשים בעלי יכולת ותחושת שליחות. בכנסת ובממשלה הבאות צריכים לכהן הטובים ביותר, המסורים, הנאמנים והמוכשרים ביותר. את ישראל הפוליטית הרקובה, שהורידה אותנו אל בור אפל, חייבים להחליף בישראל פוליטית ראויה, שתוביל אותנו שוב אל הפסגה.