יש יופי רב בשגרת הנורמליות הישראלית. היכולת המרשימה שלנו לחיות בסבבה על הקץ היא גם מקור של עוצמה. אבל יש רגעים שבהם גן העדן שהקמנו בחופו המזרחי של הים התיכון הופך לגן עדן של שוטים
חברי הכנסת יובל שטייניץ, אפרים סנה ועמרי שרון שלחו בשלהי 2005 מכתב יוצא דופן לראש הממשלה אריאל שרון, ובו הזהירו מפני אופן היערכות צה"ל לעימות אפשרי בגבול הצפון. במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינס ח"כ סנה הוא אף צפה במידה רבה את הכשלים שנחשפו שמונה חודשים אחר כך, במלחמת לבנון השנייה. אבל באותו יום שבו האזהרה האסטרטגית הוצגה לציבור, היו הכנסת, התקשורת ודעת הקהל עסוקים בנושא חשוב יותר: הצטרפותה של פנינה רוזנבלום לבית הנבחרים. ישראל האופורית והזחוחה של אחרי ההתנתקות העדיפה את העיסוק המסעיר בדוגמנית שהייתה לפוליטיקאית על פני העיסוק המייגע במלחמה הבאה. איש לא שעה לאזהרות ואיש לא יישם את ההמלצות שהיו עשויות לחסוך חיי אדם ולהעצים את ביטחון ישראל.
ראש אמ"ן אלוף אהרון חליוה אומר במאי 2023 כי להבנתו "חסן נסראללה קרוב לטעות שיכולה לדרדר את האזור למלחמה גדולה". הוא גם מזהיר שהביטחון הגבוה של נשיא סוריה בשאר אסד "מייצר פוטנציאל הסלמה גבוה באזור". הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי אומר ש"יש התפתחויות שליליות באופק שיכולות להביא לפעולה מול איראן". מעבר לים, הרמטכ"ל האמריקני מארק מילי מזהיר שאיראן מסוגלת להגיע לייצור פצצה גרעינית בתוך חודשים. את הדברים הקשים הללו מגבות שתי התפתחויות חדשות: ההתגרויות של חיזבאללה סמוך לגבול הצפון, וחשיפת המתקן הגרעיני התת־קרקעי שהאיראנים מקימים לא רחוק מנאתנז.
אבל בישראל כמו בישראל: אחרי רגע תקשורתי קצר שבו בכירי מערכת הביטחון זכו לקשב חלקי, חזרנו אל השגרה הצבעונית והתוססת. כי באמת מעניינים אותנו הבגדים שמשה גפני מבקש לתרום לנעה קירל. והאמירה המסעירה של גלית גוטמן. וההופעה וההיעלמות של כלבת הים יוליה. והשיבה של יאיר נתניהו אל טוויטר. בדיוק כמו ב־2005, אנחנו מעדיפים ריגושים צהובים ועסיסיים על פני התמודדות רצינית ובוגרת עם מצב אסטרטגי שהולך ומחמיר.
אבל המצב האסטרטגי אכן מחמיר. אחרי עשרים שנה שישראל וארצות הברית הצליחו לדחות את ההתגרענות האיראנית, רגע האמת הולך וקרב. זאת הסיבה לכך שהרמטכ"ל הישראלי והרמטכ"ל האמריקני התבטאו כפי שהתבטאו. אחרי עשור שאיראן הייתה במידה רבה מבודדת ומכותרת, היא הופכת למעצמה אזורית חזקה ומוכרת. הבריתות שלה עם סין ורוסיה מעוררות דאגה. הרומן החדש שלה עם חלק מארצות ערב מטריד. טבעת בסיסי הרקטות והכטב"מים שהיא מקיפה בה את ישראל מתהדקת.
בה בשעה גם חסן נסראללה אינו כתמול שלשום. לניסיון הפיגוע בצומת מגידו בחודש מרץ ולירי הרקטות מדרום לבנון בפסח הייתה משמעות ברורה: ההרתעה הישראלית נשחקת. מנהיג חיזבאללה מוכן לקחת על עצמו סיכונים שהוא נרתע מהם בעבר. קרוב לוודאי שנסראללה אינו מעוניין במלחמה, אבל הוא הרבה פחות חושש מהסלמה. מופיעה אצלו נכונות למתוח את החבל, בהנחה שישראל היא שתמצמץ ראשונה. לא מן הנמנע שרבע מאה אחרי נאום קורי העכביש המפורסם, נסראללה מתחיל לחשוב שאולי הוא צדק. ביטחון עצמי שגולש לשחצנות הופך אויב זהיר ומורתע לאויב יהיר ומופקר.
התגובה הטקטית של ישראל על האיום המתהווה סבירה בהחלט. מפקדי צה"ל מבהירים לשכנים מצפון שלא תהיה חצי הסלמה. אם היא תאותגר, ישראל תגיב במלוא העוצמה. בה בשעה נתניהו עורך ביקור יוצא דופן בבסיס צבאי סודי ואחר כך מדבר על כך שהיכולות הישראליות (המשלבות אינטליגנציה אנושית ומלאכותית) עולות על כל דמיון. כך צריך לעשות במצבי מתיחות מעין אלה. לא למהר להפעיל כוח, אבל להקרין כוח. לגרום לאויבינו ולשליחיהם לחשוב פעמיים לפני שיחזרו על הטעות של יולי 2006.
אבל התגובה האסטרטגית של ישראל רפה ובלתי הולמת. האם זו השעה לקדם מדיניות המפלגת את העם? האם זה הזמן לרסק את האחדות הלאומית ולשחוק את הלגיטימיות הבינלאומית? האם זה הקבינט שיידע למנוע מלחמה (אם אפשר) ולנהל מלחמה (אם לא תהיה ברירה)? האם הרוח הישראלית הנוכחית היא הרוח שאנו נדרשים לה כדי לעמוד מול רגעי אמת היסטוריים ומול מבחנים לאומיים עליונים?
יש יופי רב בשגרת הנורמליות הישראלית. היכולת המרשימה שלנו לחיות בסבבה על הקץ היא גם מקור של עוצמה. אבל יש רגעים שבהם גן העדן שהקמנו בחופו המזרחי של הים התיכון הופך לגן עדן של שוטים. כך היה, למשל, בקיץ 1973. עלינו לוודא שלא כך יהיה בקיץ 2023.