השבוע של יום השואה היה נורא. בבית המשפט המחוזי בירושלים התחיל בפועל המשפט של מדינת ישראל נגד ראש ממשלת ישראל, באשמה שרימה, הפר אמונים ולקח שוחד. בבית הנשיא בירושלים התברר שגם מערכת הבחירות הרביעית (בתוך שנתיים) הסתיימה ללא הכרעה. מצד אחד ישראל ניצבה בפני דרמה משפטית חסרת תקדים שמעמיקה את המשבר הערכי ומסלימה את מאבק הזהויות ומציתה מלחמת שבטים. מצד שני ישראל ניצבה בפני מבוי סתום פוליטי שמשתק את עבודת הממשלה והממשל. רחובותיה של ישראל־של־מטה חגגו השבוע את דעיכתה של מגפת הקורונה – וירושלים הפוליטית הוכיחה עד כמה היא חצויה, אווילית, מסואבת ומעוררת קבס.
לכאורה, מבחינתו של בנימין נתניהו, השבוע הנורא היה לא רע. עדותו של עד התביעה הראשי, אילן ישועה, לא שלפה אקדח מעשן המאיים באופן ישיר על הנאשם מספר 1. המציאות שתיאר עורך וואלה לשעבר דוחה ומכוערת – והיא אף מסבכת פלילית את בני משפחת אלוביץ' – אבל אין בה כדי להפליל את ראש הממשלה עצמו. ואילו במירוץ אל רחוב בלפור שהתנהל ברחוב הנשיא זכה בשלב זה דווקא יו"ר הליכוד. החלטתו המוזרה של גדעון סער לא להמליץ על נפתלי בנט או יאיר לפיד, גרמה לכך שלראובן ריבלין לא הייתה ברירה אלא להעניק את המנדט להרכבת הממשלה לשנוא נפשו.
כך שמה שהתחיל בשבוע הנורא הזה בירושלים הוא החודש הארוך בחייו של נתניהו. חודש ההזדמנות האחרונה. אם הוא יצליח יאמרו שוב: קוסם. הודיני. האיש שגם במצולות הצליח להשתחרר משרשראות הברזל שהיה כפות בהן ולהפתיע את הקהל הנדהם ולצוף על פני המים. אבל אם ייכשל, ספק רב אם תהיה לו תקומה. כישלון פוליטי יוביל כנראה לתבוסה משפטית שתוביל לאסון אישי מחריד.
אין ספק: השבוע התברר שהזחיחות והיוהרה שגילה בנימין נתניהו במהלך השנה שעברה עלו לו ביוקר. הבגידה שלו בבני גנץ היתה בגידה אחת יותר מדי. הטעות שעשה כשפירק את ממשלת האחדות הייתה טעות חייו. היא גרמה לכך שנתניהו נהנה מאפס אמינות (ומעורר הסתייגות עמוקה גם אצל רבים מתומכיו), ויצרה מצב שבו אין לנתניהו חלופה סבירה. בבחירות החמישיות הוא יובס. הציבור יאמר לו די, די, אי אפשר עוד. עשית ותרמת אך הגעת לקצה הדרך.
לעומת זאת, אם יעשה מעשה ניסים ויקים ממשלת עבאס־בן־גביר־עריקים, חייו לא יהיו חיים. את הממשלה ההזויה הזאת הוא לא יוכל לנהל. הממשלה החשוכה הזאת לא תדע לתת שום תקווה. העומד בראשה לא יהיה קברניט גאה המפליג לחוף זוהר, אלא עבד נרצע של קיצונים והזויים שבמוקדם או במאוחר ינפצו את הספינה על הסלעים.
הבעיה של נתניהו אינה נובעת אך ורק מההתלבטות המיוסרת של בנט או מהאולטימטום החד של סמוטריץ' או מהקושי לגייס חוצי קווים. הבעיה נובעת מכך שנוסחת הבסיס הישנה שלו אינה עובדת עוד. המעמד הפוליטי בישראל תמיד תיעב את ביבי. אבל למנהיג הקורבן הייתה תמיכה רחבה בציבור הרחב. לכן הוא היה מסוגל לעלות פעם אחר פעם על מצודות המעמד הפוליטי. שוב ושוב האציל מרחביה הוביל מרידות איכרים נגד האצולה.
אבל כאשר נתניהו הוביל אותנו לבחירות רביעיות בזמן מגפה, הוא דרש מאוהדיו יותר מדי. אפילו מבחינת הליכודניקים הוא הגזים. לכן הוא איבד את הלהט הביביסטי, שהיה הנכס העיקרי שלו. הוא איבד את היכולת לשווק את הקורבנוּת שלו ולגייס את ההמונים באמצעותה. השטיק הפוליטי העיקרי של נתניהו לא עובד יותר. הטריק של הקוסם התבלה. שלטון נתניהו סובל מעומס יתר שהופך אותו ללאה וחלש.
באין חלופות אחרות, ייתכן שנתניהו צריך לשקול חלופה מפתיעה: ויתור. פרישה. הליכה למדבר. דווקא אם יאפשר לבנט לחבור לסער, לפיד, גנץ, מיכאלי, הורוביץ, עודה ועבאס – ביבי יוכל להמציא את עצמו מחדש כמנהיג אופוזיציה תקיף. דווקא אם יניח לגוש השינוי לממש את הרוב שלו ולהרכיב ממשלה של סתירות פנימיות – ביבי יוכל לבסס את שלטונו בליכוד ולטעון את האנרגיות של אוהדיו המותשים.
אם יעשה את שבגין עשה בשנות השישים ואת שהוא עצמו עשה בשנות התשעים – לנתניהו אולי יהיה איזשהו סיכוי. במקום ללכת לבחירות חמישיות (ולהפסיד בהן) או להרכיב ממשלה מסוכנת (שתקבור אותו) – כדאי לנתניהו לחשוב על האפשרות השלישית: לשחרר, לוותר וללכת.