במאה השלישית לפני הספירה, יוונים רבים האמינו ברעיון של יוון הגדולה. הם ביקשו להשתמש במושבות היווניות שבדרום איטליה כדי להקים ממלכה מערבית שתחיל את הריבונות היוונית בסיציליה ובחלקים גדולים של המגף האיטלקי. בשנת 280 לפנה"ס החליט המלך פירוס לממש את החלום. המצביא המהולל חצה את הים בראש חיל משלוח אשר כלל אמצעי לחימה חדש ומוחץ: פילים. ואכן בקרב הראשון שלהם נגד הרומאים בהרקלאה, היוונים ניצחו. גם בקרב השני כנגד הרומאים באסקלום היוונים ניצחו. אבל האבדות הגדולות שספגו גרמו למלך ההלני לומר את המשפט שנחקק בדפי ההיסטוריה: עוד ניצחון אחד כזה ואבדנו. כך היה. שבע שנים מאוחר יותר פירוס נהרג, צבאו התמוטט וגדולתה של יוון אבדה. הניצחון הרה האסון של פירוס סלל את הדרך לשקיעתם של המנצחים, לעלייתם של המנוצחים ולהופעתה של אימפריה חדשה: רומא.
בשלהי המאה העשרים השמאל הישראלי האמין שהגיעה שעתו. חמש־ עשרה שנים אחרי שאיבד את השלטון במהפך של 1977 הוא היה רעב מאוד. ואחרי חמש שנים של אינתיפאדה (ראשונה) הוא היה נחוש לממש את האמונה הלוהטת שלו בשלום עם הפלסטינים. אני אוביל ואני אנווט, אמר יצחק רבין ז"ל בליל הניצחון. אנחנו נוביל ואנחנו ננווט, אמרו גם תומכיו. די לעידן הפשרני של פשרות עם הליכוד. די לתקופה החלבית של ממשלות אחדות לאומית. הגיעה העת להכרעה מוחצת. הגיעה השעה לממש את סדר היום שלנו עד הסוף. נשתמש עד תום במנדט שקיבלנו ונעשה במדינה כרצוננו ונתעלם מהימין ונקטין את הימין ונשלח אותו לאופוזיציה לשנות דור. מכאן אוסלו א'. ומכאן אוסלו ב'. ומכאן ההתעלמות היהירה מהאימה שאותם פיגועי אוסלו הפילו על רוב הישראלים. גבהות הלב וקהות החושים של 1992 גרמו לכך ששלושים שנה מאוחר יותר השמאל הציוני נמחק. למפלגת העבודה יש היום בכנסת נציגות שהיא פחות מעשירית (!) מזאת שהייתה לה ברגע משכר החושים של ניצחון פירוס שלה.
בשנה העשרים־ושתיים של המאה העשרים־ואחת הרק־לא־ביבי האמין שעלה בידו. מאז שנתניהו הופיע בחיינו, המרכז־שמאל לא היה יכול לשאת אותו. העובדה שהאנגלית שלו הייתה טובה מהאנגלית של צפון תל־אביב הוציאה את צפון תל־אביב מכליה. כך גם החבירה שלו אל ישראל השנייה, המזרחית והמסורתית. הרתיחה את הדם העובדה שאף שהוא גורש בבושת פנים ב־1999, הקוסם הצליח לחזור ב־2009 ולנצח אפילו ב־2015. עד שב־2021 נקרתה סוף סוף הזדמנות: הליכוד מעט נחלש ואביגדור ליברמן ונפתלי בנט חצו את הקווים. כך שבקיץ שעבר אפשר היה לבצע מעשה קסמים נגדי ולהוציא סוף סוף את השנוא מלשכת ראש הממשלה. אבל ברגע משכר־החושים החדש, הרק־לא־ביבי לא הסתפק בהבסתו של ביבי אלא המשיך בכל הכוח והדיר מזרחים והדיר חרדים ורמס את הכללים של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. כך שניצחון הפירוס של הרל"ב היה קצר מועד. בתוך 16 חודשים שלטונה של ממשלת השינוי קרס וגוש השינוי עצמו התפרק והתפורר ונפוץ לכל עבר.
ניצחון הפירוס של השמאל וניצחון הפירוס של הרק־לא־ביבי הם שהעניקו לבנימין נתניהו ולמפלגות הימין את הניצחון המכריע של 2022. כתוצאה מכך אין יותר תירוצים: בממשלה הבאה לא יהיה אהוד ברק ולא יהיה יאיר לפיד ולא תהיה ציפי לבני. וכתוצאה מכך אין יותר אילוצים: הקואליציה הבאה תוכל להרוס את בית המשפט ולדרוס את הפקידות ולרמוס את 2.35 מיליון הישראלים אשר הצביעו עבור ישראל אחרת. באין עלי תאנה ובאין איזונים ובאין בלמים, השמרנות הישראלית תוכל לממש את עצמה מלא מלא.
כך שכל מה שיוכל לרסן את בנימין נתניהו בשנה הקרובה הוא תחושת האחריות של מנהיג אומה וההתכתבות האינטימית של בן־ההיסטוריון עם אלוהי ההיסטוריה. וכל מה שיוכל למתן את הימין הוא הבנה (מאוחרת) של מגבלות הכוח והבנה (מהירה) של המורכבות של המציאות. רק אם קברניטי השלטון החדש יתעשתו מהר ויתבגרו מהר יהיה להם סיכוי לשרוד. רק אם יורידו את גובה הלהבות ויזכרו גם את חצי העם שלא הצביע עבורם יהיה להם סיכוי להצליח. ורק אם יתחברו אל המצפון הלאומי ואל המצפן הכלל־ישראלי יהיה להם סיכוי לנצח. אם לא יעשו זאת כאן ועכשיו, הניצחון המהדהד שזכו בו זה עתה יהיה אף הוא לניצחון פירוס.