כמו סוודר שהולך ונפרם

א
לא מגדל מים אחד אלא שלושה מגדלי מים מתנשאים עדיין מתוך נגבה. מגדל מים אחד על הרמה הגבוהה, הדרומית, מעל לבניינים הנטושים, מנותצי הרעפים, של המוסד החינוכי. מגדל מים שני על הדשא המרכזי, המצהיב, שליד חדר האוכל המשותף אשר אף הוא הולך וננטש עכשיו. ומגדל מים שלישי, מנוקב, ידוע עד מאוד, אשר מוסיף לאגור בתוכו בין צמרות הפיקוס את כל המיתולוגיה ההיא, הישראלית, שאיננה אופנתית עוד: מעטים מול רבים, נצורים מול צרים,
מתיישבים צודקים מול ישימון. וכיצד באו הנה אל תוך כל הצהוב שהיה כאן בקיץ 1939 וכיצד העמידו כאן חומת עץ עגומה ומגדל עץ קודר וכיצד עמדו ביריות הראשונות ובמוקש הראשון ובהרוג הראשון וניקו את הבאר ומתחו קו
מים וזרעו גן ירק. ובתוך חודשים אחדים כבר יצקו במו ידיהם את מגדל המים הזה, המבוטן, 15 מטרים גובהו, שלמרגלותיו עמדו לבנות את המקום הצודק שלהם. למרגלותיו עמדו לשתול את האי הירוק שלהם. אי ירוק בתוך כל הצהוב ההוא, הגדול, שמקסטינה דרומה.

ב

על פי ההיסטוריונית רבקה נחמני-שוסטרמן, התקופה שבה הוקם מגדל המים בנגבה היא התקופה הרביעית בקורות מגדלי המים בארץ ישראל, תקופה שבה הוקמו ברחבי הארץ עשרות מגדלי מים בעלי מראה פשוט ופונקציונלי (בריכה
עגולה הנישאת על ארבעה עמודים מקבילים המחוזקים בקורות אופקיות) אשר "הזדקרו מעל הצריפים, המבנים הנמוכים יחסית והעצים הצעירים". כאשר הוחמר המצב הביטחוני, כותבת נחמני-שוסטרמן, "הותקנו פנסים וזרקורים בראשי מגדלים רבים וכשדלקו האורות השתלבו גם המגדלים, כמגדלורים, בחוויית הנוף הלילי. כתוצאה מכך, החל מסוף שנות השלושים, הפך מגדל המים לסמל גרפי מצוי בכרזות, פרסומות, ספרי לימוד, בולים וכרטיסי ברכה ותיפקד
כאחד הסמלים הנפוצים ביותר של ההתיישבות והמפעל הציוני". ואילו על פי הגיאוגרף ד"ר מעוז עזריהו, "בשנות השלושים ובייחוד בשנות הארבעים, נעשה מגדל המים אלמנט שגרתי באיקונוגרפיה של נוף ההתיישבות הציונית – כמו
הכנסייה והמסגד ביישובים נוצרים ומוסלמים". ובמלים אחרות: מסוף שנות השלושים ואילך, כאשר התנועה הלאומית היהודית החלה להבין את המצב ההיסטורי הטרגי שאליו נקלעה, כאשר הלכה והפכה לתנועה של התיישבות לוחמת, כאשר נאלצה להקים בחיפזון, כמעט בבהלה, עשרות נקודות-ספר מבודדות דמויות נגבה, היו מגדלי המים שאותם בנתה בכל רחבי הארץ באמצעות המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית למעין קתדרלות מקומיות. מעין קתדרלות
של ציונות. שהרי מגדל המים היה כעת למבנה המוגבה, הדומיננטי, אשר עמד במרכזה של נקודת היישוב הציונית המבודדת ובמרכזה של האמונה הציונית ההולכת ומתהדקת ובמרכזו של עולם הסמלים הציוני. מגדל המים היה למבנה המוגבה, הדומיננטי, אשר סביבו התגבשה קהילת הספר החדשה ואשר בו באה לידי ביטוי אותה מודרנה אגררית שבאמצעותה ביקשה הציונות לרשת את הארץ. אותו צירוף אירוני של טכנולוגיית מים מתקדמת עם בטון ועמדת תצפית ותחנת איתות. אותו צירוף טרגי של מקור מים חיים עם מגדל שמירה. עם הניסיון הבלתי נמנע להשיג שליטה. להשיג עליונות.

ג

וכך גם כאן, על קו הבצורת, 14 קילומטרים דרומית מערבית לבאר טוביה. הנקודה שמוקמת כאן, בגובה של 96 מטר מעל פני הים, היא הנקודה שבאמצעותה מבצעת הציונות את הפריצה הגדולה שלה דרומה. נגבה היא זו אשר מממשת את החדירה הראשונה, העמוקה, אל תוך הדרום הערבי. אל תוך המרחב הצפוף יחסית של פלשתינה הדרומית. ומניפה את מגדל המים שלה אל מול בית עפא ועיבדיס ועיראק סוידאן. אל מול חתה וכרתייה וג'וליס. אל מול סוואפיר המזרחית
וסוואפיר המערבית וסוואפיר הצפונית. מניפה את מגדל המים שלה אל מול שלוש הטבעות האלה של כפרים ערביים המקיפים אותה. אל מול שלושה-עשר כפרי הפלאחים האלה שבתוכם היא ממקמת את בדידותה. כך שכאן, בנגבה, מעשה ההתיישבות כבר איננו נאיווי. שכן מעשה ההתיישבות הזה נעשה בדיוק בקו התפר שבין גוויעת המרד הערבי לבין פרוץ מלחמת העולם השנייה. כאשר תמונת המצב כבר פחות או יותר ידועה. כאשר ברור לכל שאחרי המלחמה יגיע רגע ההכרעה. ולקראת רגע ההכרעה צריך למהר ולתפוס עמדות. ולהציב במהירות מין יישובי-משלט שכאלה בכל רחבי הארץ. לתפוס באמצעותם חזקה. לשרטט באמצעותם מפה. להתכונן באמצעותם אל הבלתי נמנע. ועל כן, אף על פי שההתיישבות בנגבה היא התיישבות של לציונות-לסוציאליזם-לאחוות עמים, אף על פי שההתיישבות בנגבה היא התיישבות אשר ביום העלייה על הקרקע מעלה אל ראש המגדל שלה את הדגל האדום, ההתיישבות הזאת היא מלכתחילה התיישבות קשוחה. חמושה. התיישבות של אשנבי ירי ועמדות מקלע. התיישבות אשר כבר ערה לכך שיש סכסוך בארץ. שיש מאבק על הארץ. ושמכיוון שכך גם ההתיישבות עצמה היא צורת מאבק. גם גן הירק הוא צורת מאבק. גם מגדל המים.

ד

כך שבמובן מסוים היה דבר-מה נואש בנגבה כבר בנקודת המוצא. שהרי דברים כבר אינם כהלכה. אינם על פי התוכנית. וכבר מורגשת היטב עוצמתם של המלחציים ההיסטוריים האכזריים האלה שלא הובאו בחשבון הראשון: היטלר שם, חוסייני פה. הצל הכבד על יהודי אירופה מזה, עוצמת ההתנגדות הערבית מזה. כך שכבר אין פנאי לעשות את הציונות כפי שאמורים היו לעשות את הציונות: לאט לאט. בתהליך כמו אורגני. בדרכי שלום. אלא צריך כעת למהר מאוד. לפעול בנחישות. ולמרות שמדי פעם לוקחים את הילדים של נגבה לטיול של אחוות עמים בבית עפא, יודעים כל הזמן שבסופו של דבר יהיה יום פקודה. ומתארגנים. מתכננים. שולחים חברים לקורסים צבאיים. קוראים ספרות צבאית. אוגרים נשק. באופן כמעט כפייתי אוגרים נשק. גונבים מהבריטים נשק וקונים מהערבים נשק ומקימים סליק מאחורי מחסן הבגדים, ומקימים סליק בצמוד לבאר, ומקימים סליק לא רחוק ממגדל המים. יודעים היטב שיהיה יום. שקרב יום.
אבל בינתיים, במקביל, באים האגרונומים מרחובות לערוך את הניסויים שלהם באדמה החצי כבדה הזאת ובאקלים החצי יבש הזה שהציונות טרם נתנסתה בשכמותם. ובשעה שהפלאחים הערבים החורשים עדיין במחרשות מסמר סביב סביב לקיבוץ אינם מעלים מאדמותיהם אלא דורה דלה וחיטה מצומקת, מצליחים המתיישבים מלודז' להצמיח בחלקותיהם שלהם מלפפונים משובחים ועגבניות עסיסיות ותפוחי אדמה. ולטעת כרם ענבים ולטעת מטע בננות. ולשתול דשא בין בתי הילדים. ולהעלות צל ראשון, קריר, כמו-אירופי, של עצי פיקוס. כך שכל מי שמתבונן בנגבה במשך שנות הארבעים מתוך טבעת הכפרים המקיפים אותה, יכול לראות כיצד היא הולכת והופכת למין אואזיס שכזה. כיצד מגדל המים שלה מצליח להפיץ סביבו מעגלים הולכים ומתרחבים של ירוק. וכיצד מתוך הנואשות הבסיסית הולכת ופורצת איזו אופטימיות גדולה. איזו עוצמה גדולה שאיש לא שיער אותה. איש לא יכול לדעת לאן תלך ולאן תוליך.
ה השם מעניין כשלעצמו. ולא רק מפני שמייסדיה של הקומונה הסוציאליסטית הזאת, אשר בחרו את השם בעצמם והתעקשו עליו ולחמו עליו כנגד המוסדות המיישבים (יוסף וייץ העדיף בית עופרה), לא הגדירו את יישובם כיישוב
שעניינו הגשמה של איזה אידיאל חברתי מתקדם, אלא כיישוב שעניינו הוא הפריצה הצפויה אל תוך טריטוריה חדשה. יישוב אשר סיבת קיומו, המקובעת עד היום בשמו, היא להיות בסיס היציאה, או המקפצה, או תחנת הביניים בדרך
לתפיסתו של חבל ארץ נוסף. בדרך לכיבושו של הנגב. השם מעניין במיוחד מכיוון שהוא בעצם איננו שם של מקום כלל. אלא שם של מגמה. של קריאת כיוון. ועל כן זהו שם שאין בו לא סוף ולא שקט. לא פתח למנוחה ולא רמז לנחלה. אלא זהו שם שיש בו תביעה קבועה. נחרצת. לא עבר ולא הווה ואפילו לא עתיד אלא אך ורק ציווי. אך ורק גיוס. מצב טוטלי
של גיוס. כך שכאשר המאה הציונית תבוא אל קיצה וכאשר צריך יהיה לנסות לפענח מה כאן קרה ואיך קרה כאן מה שקרה, אפשר יהיה להיאחז בקצה החוט הזה של השם נגבה שנושא בתוכו את המצב הנפשי הציוני כפי שהיה בעשור הקובע ההוא. מצב נפשי שעיקרו איננו ברעיון מסוים זה או אחר – שהרי הרעיונות עצמם החליפו זה את זה – אלא בהתגייסות המלאה הזאת. בצירוף העז הזה של סימן קריאה וצו קריאה. של דרישה פנימית ודרישה חיצונית. והרתימה הזאת של כל כוחות הגוף והנפש אל ההליכה המשותפת הזאת לעבר מטרה שאיננה לגמרי מוגדרת. שהיא יותר תנועה מיעד. יותר אזימוט מנקודת ציון. והסופר-אגו ההוא שמשל בכל: חסר מורא וחסר חמלה וחסר גבולות. וכיצד כל זה התלכד לתנופה הגדולה שהציונות היתה בסוף שנות השלושים ובמשך כל שנות הארבעים. לאותו וקטור אדיר של אנרגיה כבושה שהתפרץ פתאום מתוך היהודים ופרץ אל תוך השדות האלה וחצה את השדות האלה הלאה הלאה אל הדרום. אל הנגב. אל מעבר לכל גבול.

ו

את הרישום שאותו ניהלו מעמדת התצפית שעל מגדל המים בקיץ 1948 ניהלו במחברות תלמיד מסודרות, חלקן עדיין אנגליות, חלקן כבר ערביות (שלל מיפו), חלקן של המחלקה למכשירי כתיבה של הקואופרציה הצרכנית – משענת נאמנה לאיש העובד. ובכתיבה תמה, בכתב יד ילדותי למחצה, לעתים בשגיאות כתיב של עדיין-עולים-חדשים, רשמו ביום השלושים במאי כפי שלימדו אותם לרשום: פגז נפל ליד הכיתה של חווה (11:15), פגז על יד הצריף של נחום (11:20), בסככה של בננות נפל פגז (11:45). והוסיפו ורשמו: הם מכוונים לבאר (13:05), פגזים נופלים בין הבריכה למקלחת (13:20), פגז אחד פגע בחדר האוכל (13:53), בוערת הנגריה (14:03), סככת ההספקה בוערת (14:15), האש אחזה גם בגרג' (14:53). וביום השניים ביולי רשמו: מטר של פגזים ויריות מכונה על המשק (06:20), שישה טנקים מתקרבים למשק (06:45), הטנקים הגיעו כבר 150 מטר מעמדה 5 (07:00). ושוב: 07:00 – הצופה זאב נהרג. ואחרי הפסקה קצרה: בשטח התלתן ישנם 12 טנקים (07:15), הם נמצאים 100 מטר מהגדר (07:45). שני טנקים
חדרו לתוך החצר אבל נהדפו (08:20). וב-08:50: כרגע הפגזה, ריכוזי טנקים גדולים. 30-20 מהם מאחורי בית הקברות. וב-11:20: שני אווירונים מסיירים באוויר, אחד זרק פצצות. וב-12:01: יורים מהטנקים הנמצאים בשטח. וב-12:15: הודיעו על שלושה הרוגים וחמישה פצועים, בין ההרוגים יוסף. וכך, כמו בשידור-חי של אימה הולכת ומתקרבת רשמו פעם אחר פעם כיצד המצרים תופסים עמדות, כיצד הם מתקינים את המרגמות וכיצד הטנקים מתחילים לגלוש בשדות הדורה והחיטה אל עבר המשק, וכיצד הם עולים על העגבניות. וכיצד האש הולכת ומתהדקת, כיצד הפגזים נופלים, האנשים נופלים, הכל בוער. ובתום לב גמור, באופן ענייני לחלוטין, ללא מליצות, רשמו במחברותיהם את אותה פרספקטיווה שההיסטוריוגרפיה הישנה רוממה מאוד, אותה פרספקטיווה שההיסטוריוגרפיה
החדשה מזניחה מאוד, כמה בודדים היו, כמה צודקים היו, שקטים וחזקים. וכיצד, שבועיים קודם לכן, שעות ספורות לפני שהפגזים המצרים הרסו את בתי הילדים, העירו את הילדים משנתם בחצות-לילה והלבישו אותם והסבירו
להם וחיבקו אותם והפקידו אותם בידי המטפלות ושלחו אותם בשיירה עצובה של אוטובוסים להרצליה. וכיצד הקפידו על כך שאחד מהוריו של כל ילד יהיה מחוץ לנקודה, כדי שלא יקרה כך שיישאר ילד יתום מאב ומאם. וכיצד ידעו
מה עומד לבוא. והתכוננו בקור רוח למה שעומד לבוא. וחפרו תעלות בדשא והקימו עמדות וחילקו לכל עמדה כך וכך כדורי רובה אנגלי, כך וכך כדורי ברן, כך וכך בקבוקי מולוטוב. ואגרו מים. ביצרו את הבארות ואגרו מים. וגם כאשר החלה האש הקפידו על גילוח וניקיון ועל ארוחות חמות ועל הדפסתו של העיתון המקומי שלהם, קול נגבה, ב-16 עותקים. ופינו את המבוהלים. את אלה שלא יכלו לשאת זאת. ועמדו בהתקפה הגדולה של השניים ביוני (שבעה
הרוגים) ועמדו בהתקפה הגדולה של השנים-עשר ביולי (חמישה הרוגים) ובכל ההפגזות שביניהן. עמדו גם כאשר הכל בער. גם כאשר הרפת נהרסה וגם כאשר הלולים חרבו וגם כאשר מגדל המים נוקב. גם כאשר המשק כולו נהרס והפרות היו מוטלות בחצר והתרנגולות והאפרוחים התרוצצו בין התעלות. גם כאשר היו זקוקים למעט אלכוהול כדי שיעמוד בהם הכוח לשאת בלילה את חבריהם על ידיהם עד לקצה הקיבוץ. עד למחפורות הקטנות שחפרו להם בקצה הקיבוץ. והריח ההוא. עד היום אינם יכולים לשכוח את הריח ההוא.

ז

ארבעים וארבעה נפלו בקרבות נגבה. ארבעה-עשר מתוכם חברי קיבוץ. פירוש הדבר שכל עשירי מבין הגברים חברי נגבה נהרג. כל עשירי נהרג על מקום שרק שנים אחדות קודם לכן הגיע אליו. כך שכאשר מאיר מינדל, האחראי על הזיכרון, פותח לי עכשיו את דלת הברזל הקטנה שבתחתית מגדל המים וכאשר הוא מסביר לי בגאווה גדולה שאני אחד
האורחים הראשונים שמתירים להם לטפס שוב אל מגדל המים על סולם הברזל הישן שזה עתה שופץ וכאשר הוא מתאר לי כיצד בקרוב יתקינו גם תאורה מיוחדת בתוך בריכת המים הריקה, הנקובה, שכעת יונים מקננות בתוכה, כדי שאלומות אור אדום תבקענה מתוך פצעיה, אני חושב על מיתוס הגבורה שבו חנטו את נגבה בשנים שאחרי המלחמה. ועל האופן שבו המיתוס הזה טישטש את העובדות הפשוטות, הבסיסיות. שהרי דווקא כעת, כשניתן לעמוד על עמדת התצפית שבראש המגדל ולהתבונן בנגבה כצופים-מן-החוץ, כתיירים מזדמנים של סוף המאה, קשה שלא לראות כמה מדהים הוא הדבר הזה שנגבה עמדה. וכמה מדהימה העובדה שמהגרים יהודים שהגיעו לכאן מפולין רק תשע שנים קודם לכן דבקו במקום הזה באופן שכזה. והעובדה שהקיבוץ הזה שאותו הקימו כאן, אשר היה בעצם יישוב-מומצא, יישוב חסר שורשים לחלוטין, עודו מין מחנה עבודה שכזה, התחפר כאן באדמה הזאת כמו איזה כפר בלקני בן מאות שנים. והעובדה שהקיבוץ הזה, אשר נראה בתצלומים הישנים כל כך פריך, כל כך קל לקילוף, גילה מיד אחרי הקמתו מין עקשנות כזאת ומין נחישות כזאת ויכולת עמידה שאי אפשר למצוא כמותן בישראל הנוכחית, הוותיקה והמבוססת לאין ערוך. כך שבין אם הסיפור על הפצועים שיצאו מבונקר המרפאה כדי לסתום פרצה בקטע שש היה או לא היה (כנראה שהיה), ובין אם הסיפור על המולוטוב שבלם את הטנקים היה או לא היה (כנראה שגם הוא היה) ובין אם הסיפור על הרימונים שחולקו לחברים כדי שלא יפלו חיים בידי האויב היה או לא היה (כאן העניין לא ברור), העובדה הבסיסית היא שנגבה עמדה. העובדה הבסיסית היא שהיתה בנגבה איזושהי נוסחה מורכבת שאיפשרה לה להתארגן כהלכה ולהתכונן בעוד מועד ולעמוד. היה בנגבה הצירוף ההוא שטרם פוענח של נואשות ותקווה ועיוורון ופיכחון ומסירות וערמומיות ואכזריות ותחושה של צדקת דרך, אשר נתן לארץ הזאת מאה שנים מפתיעות, לא סבירות, של ציונות.

ח

אבל ממרום מגדל המים אפשר לראות עכשיו גם את העובדות הבסיסיות האחרות: שם, מצפון מזרח, מקום שצוות הכותנה עובד למרגלותיו של דקל בודד, שם היתה עיבדיס. ושם, מדרום מזרח, מקום שחונה מכונת ההשקיה הארוכה ליד שיחי הצבר, שם היתה בית עפא. ובחורשת האקליפטוס עיראק סוידאן. ובקצה השדות חתה, חרתייה. ושם מצפון, בשטח המת, היתה ג'וליס. ומתחת לבתיה הלבנים של עין-צורים – סוואפיר האחת. ומתחת לשטחים של משואות יצחק –
סוואפיר האחרת. ומתחת לקריית גת עיראק אל-מנשייה. 13 כפרים הקיפו את נגבה. 13 כפרים ואחד לא נשאר.
כלומר: צריכים היו להיזהר יותר. צריכים היו להבין. וכשאותה שיירה של חמישים ושתיים מכוניות הגיעה לכאן מבאר טוביה ב-12 ביולי 1939, וכאשר התפרשה במין ריבוע כזה כמו מעגל של כרכרות במערב וכאשר פרקה מתוכה את
לוחות העץ ההם עם החצץ ואשנבי הירי ועמדות המקלע והמגדל, צריכים היו הפלאחים להבין. ולא צריכים היו לקבל את שכניהם באבטיחים ושזיפים. ולא צריכים היו לבטוח במורה נעים שניסה ללמד אותם עברית. ולא צריכים היו להאמין ברופאים שטיפלו בגרענת שלהם. ובפעילי הקיבוץ שהזמינו אותם לחגוג יחדיו את ה-1 במאי 1942 בחדר האוכל. ולא צריכים היו לסמוך על יואב ועשהאל ומיכאל שניהלו איתם דין ודברים מתמשך בעניין אדמותיהם. ולא היו צריכים להתפתות לשכניהם החדשים שחרשו ב- גם את שדותיהם ועזרו להם להגדיל מאוד את יבול החיטה והדורה. אלא היו צריכים להבין שיש דבר-מה דמוני בהיאחזות הזאת של קידמה ציונית שצצה לה פתאום בשדותיהם. היו צריכים להבין שמאחורי הבחורים הבהירים האלה והבחורות במכנסי חאקי קצרים מסתתרים כוחות גדולים. מדהימים. ושיבוא יום. חייב לבוא יום.

ט

יומני התצפית אינם מגלים בדיוק מתי הגיע היום. ברור לגמרי שעד להפוגה הראשונה מרבית הכפריים נותרו בבתיהם. "כל אנשי בית עפא עומדים בפתח הכפר ומסתכלים הנה", נכתב ביום השלושים במאי. ומייד אחר כך: "נורה פגז לבית עפא, הוא בדיוק 50 מטר לפני ההתקהלות". ובתשעה ביוני נכתב: "הערבים קוצרים את התבואה שלנו". ומיד אחר כך: "כמה פגזים ירינו עליהם". ומיד אחר כך: "ערבים שקצרו את התבואה מתקדמים מימין למשטרה על חמוריהם, אחדים
פצועים". ובעשרה ביוני מכתב: "ערבים קוצרים בגבעות בית עפא ועיבדיס. נורו עליהם יריות ממקלע והם בורחים לכפר". וזמן קצר אחר כך: "ניתנה פקודה לירות פגז אחד לבית עפא". ובשישה-עשר ביולי: "ממשיכים להפגיז את בית עפא". ובעשרים ביולי: "תנועת פליטים מכיוון עיראק סוידאן לכיוון מג'דל". ובמחצית יולי יוצאים מכתבים מנגבה הדורשים מן המוסדות לטהר את השטח שמסביב לנגבה מבלי להגדיר בדיוק ממי אמורים לטהר אותו. האם הכוונה היא
רק לכוחות המצריים או האם הכוונה גם לפלאחים השכנים. וכאשר יעקב חזן מגיע לביקור בזמן ההפוגה הראשונה ומציע שינסו להגיע לאיזשהו הסכם עם אנשי בית עפא, עונים לו אנשי נגבה שהוא רוצה את הערבים בבית עפא ולא באבו שושה אבל הם דווקא רוצים את הערבים באבו שושה אבל לא בבית עפא. ואמנם בגזרה הזאת אין ככל הנראה מעשי גירוש ישירים. בגזרה הזאת הכפרים מתרוקנים בזמן שהם נקלעים למלחמת החורמה שבין חטיבת גבעתי לבין הכוחות המצריים. אבל ממגדל המים כנראה בכל זאת רואים את השיירות הארוכות של פליטים על כביש פלוג'ה-מג'דל. רואים כיצד הדרום הולך ומתרוקן. כיצד הכפרים הולכים ומתרוקנים. הערבים נעלמים. וזמן קצר אחרי שהקרבות מסתיימים כבר פונים בבקשה מסודרת אל המוסדות לקבל 2,969.73 דונם מאדמות השכנים (1,042 דונם מאדמות מג'דל, 1,002.99 דונם מאדמות בית עפא, 835.04 דונם מאדמות עיבדיס, 89.7 דונם מאדמות עיראק סוידאן). ומקבלים מאדמות השכנים. ומתחילים לחרוש את אדמות השכנים. כך שעכשיו ממרום המגדל אפשר לראות כיצד יש לה לנגבה בשדותיה כמה וכמה כפרים מתים. כיצד יש לה לנגבה באדמותיה שדות כותנה ששמם בית עפא, בית
עפא מערב. ושדות כותנה ששמם עיבדיס דרום, עיבדיס מרכז, עיבדיס צפון. ושדה קטן, לא מעובד, חורבות עיבדיס שמו.

י

כך שבעמדת התצפית המבוטנת שבראש המגדל המכונה עכשיו מגדל המים ההיסטורי של נגבה השאלה איננה רק השאלה ההיסטורית איך קרה כך שנגבה עמדה. אלא השאלה הלא-רק-היסטורית איך קרה כך שמנקודה מסוימת ואילך נגבה לא ראתה עוד את שכניה. איך קרה כך שנגבה חדלה לראות את עשרת-אלפים בני האדם שחיו כאן – בין קסטינה לפלוג'ה, בין מג'דל לעיראק אל-מנשיה – ובקיץ ההוא נעלמו. ונשכחו. והושכחו. כאילו לא היו כאן מעולם. יכול להיות שהתשובה נעוצה באותה תקרית ראשונה, מכוערת, שהתרחשה כאן בדיוק שבוע ימים אחרי החלטת האו"ם. כאשר ב-6 בדצמבר 1947 שני נערים שחזרו במשאית מקיבוץ גת עלו על מחסום בקרבת חרתייה ונמלטו מפני המחסום אל השדות ונתפסו בשדות ונרצחו בשדות וגופותיהם חוללו. והמפגש הזה עם הפראות, עם הרצחנות הקמאית, היקשה מאוד את הלב. הפך את אגן-השדות הזה מאגן של שכנים לאגן של אויבים. ויכול להיות שהתשובה נעוצה באותו סבך
גדול שנוצר כאן כאשר הכוחות שבאו מן החוץ – גבעתי מזה, המצרים מזה – הפכו את היישובים המקומיים לבסיסיהם. ויכול להיות שהתשובה נעוצה באותה אמונה שהתפשטה בנגבה – נכונה או לא נכונה – שהפלאחים ממתינים לכיבוש
המצרי של הקיבוץ כששקים בידיהם. כדי לבוז את הקיבוץ. כדי לקחת גם את נערותיו-במכנסי-חאקי-קצרים. ויכול להיות שהתשובה נעוצה באותו תהליך של התקשחות שהמלחמה יצרה. כאשר כל האש ההיא וכל הדם ההוא גרמו לכך שמי
שהיו כל כך קשים אל עצמם, היו לקשים מאוד גם ביחסם לאחרים. ועל כן, אף על פי שהכפרים השכנים בעצם אף פעם לא תקפו את נגבה, לא ירו עליה ירייה, חברי נגבה בסופו של דבר התייחסו אליהם כאל חלק בלתי נפרד מהאיום
על נגבה. מהמצור על נגבה. חלק בלתי נפרד מהאויב. אבל בהחלט יכול להיות שהתשובה פשוטה הרבה יותר. שההיעלמות הזאת של הפלאחים היתה כתובה מלכתחילה בטקסט. בסיפור העלילה. ההיעלמות הזאת של הפלאחים
היתה דבר-מה שהתחייב מהתהליך הציוני. מהמאה הציונית. ועל כן כל מי שהיטיב לראות יכול היה לראות מראש שההיעלמות הזאת עתידה לקרות. כל מי שהיטיב לראות יכול היה לראות זאת כבר באביב 1940 כשיצקו כאן את מגדל המים הזה. כשהעמידו כאן את מגדל המים הזה כמו איזה מגדלור של ציונות. כשהניפו אותו כדגל אל מול עיבדיס ובית עפא, אל מול חתה וחרתייה, אל מול עיראק סוידאן.

י"א

אבל שאלת ההיעלמות עודנה שאלה רלוונטית. אפילו שאלה דוחקת. לא שאלה של עבר בלבד אלא שאלה של עבר, הווה, עתיד. כי עשרת-אלפים האנשים ההם לא באמת נעלמו. ובמשך המחצית השנייה של המאה הציונית – בזמן שמצאו את עצמם בתחילה מחוץ לגבולה של הציונות ואחר כך תחת שלטון הכיבוש שלה – הם הספיקו להכפיל את עצמם ולשוב ולהכפיל את עצמם. והיום הם חמישים אלף, אולי יותר. והם אינם רחוקים. וספק אם שכחו. וכשמתבוננים היטב מהמגדל של נגבה כמעט ואפשר לראות זאת. שהרי הם שם, רק שלושים קילומטרים מכאן, בקצה האופק. דחוסים באותה מדינת-פליטים ריבונית שהם הולכים ומקימים בעזה. אותה מדינת-שיבה חמושה שהם הולכים ומקימים על החוף. שתתקשה מאוד להכיל אותם. ולרצות אותם. להביא אותם לידי פיוס. ומדינת השיבה הזאת, בתבונה רבה ובסבלנות אין קץ היא פוסעת כעת חזרה. לאט לאט. פסיעה אחרי פסיעה. כמו הציונים ההם, הנבונים עד מאוד, של שנות השלושים והארבעים. וכבר בשבוע הבא, מיד עם תום קטיף הכותנה, תמתח כאן מדינת השיבה הזאת מעבר בטוח משלה שיעבור בגבולו הדרומי של הקיבוץ. בין משוכות הצבר של עיראק סוידאן לבין משוכות הצבר של כרתיה. ובפברואר, כשהחיטה תגבה, היא תעביר כאן מעבר בטוח נוסף, שיעבור בגבולו הצפוני של הקיבוץ. בין משוכות הצבר של ג'וליס. וזמן קצר אחר כך מאה ושמונים מדינות יכירו בקיומה ובשלמות הטריטוריאלית שלה. ובזכותם הבלתי מעורערת של אזרחיה למעבר חופשי מחלקה האחד של מולדתם לחלקה האחר. ונגבה, שבמשך חמישים ואחת שנים לא היתה יישוב ספר, תמצא את עצמה לפתע פתאום על שפתם של שני המעברים הבטוחים האלה שאיש עדיין איננו בטוח מה משמעותם האמיתית. נגבה, אשר היה לה בעשורים האחרונים חלק לא מבוטל בקידום תהליך השלום ובהכשרתה של דעת הקהל לקראת השלום, תמצא את עצמה בין שני מסדרונות-המעבר הללו שהשלום הביא לפתחה. שני מסדרונות המעבר החוצים את ישראל הריבונית ומחברים שוב – ובאופן בלתי הפיך – את חלקה המזרחי של פלשתין עם חלקה המערבי. ובדיוק על הציר ההוא. מג'דל-פלוג'ה-תרקומיא. בדיוק על הציר ההוא שעליו הם אז נעלמו.

י"ב

אבל כשאני יורד עכשיו בסולם המשופץ ממגדל המים שממנו אפשר יהיה לראות כבר בשבוע הבא את השיירות הפלשתיניות הארוכות הנעות הלוך ושוב, הלוך ושוב בקצה נגבה, אני חושב שוב על מקימיו של המקום הזה. אלה שעשו כאן את המעשה. יצקו את עובדות היסוד. שתמיד צריך לזכור: אלמלא באו לכאן מלודז' ומהעיירות, הם לא היו. וכשחבר הכנסת החדש והמבטיח, אבו וילן, אוסף אותי אל מכוניתו ומסיע אותי סביב סביב למשק ומראה לי את משלט 105 ומשלט 113 ואת חמי יואב ואת מאגר המים ואת התל העגום של עיבדיס שרק דקל אחד בודד מתנשא מתוכו, וכשהוא מספר לי על בתי החימר הנטושים שעדיין היו כאן בילדותו ועל השופלים שהופיעו יום אחד בסוף שנות החמישים ומחצו אותם וערמו אותם ועשו מהם את תל הקוצים האפור הזה, גם הוא מוצא את עצמו מספר לי בלי משים על הבית שבו אמו גדלה בביילורוסיה ואיך לפני שנתיים הוא הלך לחפש את הבית וכמה היה חשוב לו לאתר את הבית וקיבל מאמו הוראות מפורטות ומצא את השכנים ההם שפלשו לתוכו, שכל כך הופתעו לגלות את בן המשפחה היהודית עומד פתאום על מפתנם. אחרי כל השנים האלה, עומד פתאום על מפתנם. והרי חשבו שנעלמו. שאינם. כששמעו אז את היריות חשבו שהיהודים לא ישובו יותר. לאמור: גם אנחנו פליטים. וחלק גדול ממייסדי נגבה הם אנשים שבאמצע שנות הארבעים נודע להם שנותרו לבד בעולם. וגם העובדה הזאת היא חלק מהסיפור. אולי אפילו לוז הסיפור. שהרי ביותר ממובן אחד הם היו יתומים. ביותר ממובן אחד הציונות כולה היתה מין מסע ענק של יתומים, שבאו לכאן לחפש
כאן מולדת אחרת ועל כן לא יכלו לסגת. על כן היו חייבים לדבוק בדרך הזאת שבה בחרו. שעליה הימרו. והיו חייבים לדבוק בדרך הזאת גם כשמחיריה הלכו והאמירו. גם כשמחיריה היו לבלתי אפשריים. ועל כן הם עמדו כך בנגבה. על כן דבקו כך במקום וברעיון ובתנועה. שהיו להם לאב ולאם. ועל כן היו כל כך קשים. כל כך נוקשים. על כן היה להם
צורך עמוק כל כך בהיעלמות הגדולה ההיא. והיה להם צורך לא פחות גדול בהעלמתה של ההיעלמות ההיא.

י"ג

השנים שאחרי מלחמת העצמאות היו שנים של שיקום והתאוששות מהירה וצמיחה מואצת מאוד. שהרי מיד עם תום הקרבות ניגשו לבנות את מגדל המים החדש ואת בתי הילדים ובתי החברים והרפת והלול והאסם. ועיבדו בחריצות את שלושת-אלפים הדונמים הישנים, אדמת הקרן הקיימת, ואת תשעת-אלפים הדונמים החדשים, אדמת הנפקדים ופרשו רשתות השקיה בשדות וקדחו בארות מים. ובנו בריכת שחייה ובנו אולם ספורט ובנו גם מוסד חינוכי נאה שרעפי גגותיו אדומים. ומילאו את המוסד בשנתונים הולכים וגדלים של ילדים שצמחו על פי רוב להיות חיילי עלית, חלקם הגדול קצינים. וב-1962 זכו באליפות הכדורעף. וב-1963 הצליחו להגיע בפעם הראשונה לאיזון תקציבי. והכניסו את הכותנה. והקימו את המפעל. ואף על פי שנפט לא נמצא באף אחד מן הקידוחים שנעשו באדמותיהם – נגבה 1, נגבה 2, נגבה 3 – החל מאמצע שנות השישים ואילך חיו בתחושה הולכת ומתעצמת של רווחה. ובמשך קרוב לעשרים שנה יכלו לומר לעצמם בביטחון גדול שנגבה באמת ניצחה. שלא רק במלחמה נגבה ניצחה. אבל כמו במקומות אחרים בארץ כך גם כאן: באמצע שנות השמונים משהו פתאום קרה. משהו עמוק מאוד השתבש. כמו איזה מוות פנימי. ובתחילה זה היה חיצוני: בבורסה בשיקגו מחירי הכותנה התמוטטו. אבל מהר מאוד זה היה גם פנימי: השינוי החד באווירה. ההחלטה על לינה משפחתית. והחוב של עשרים מיליון דולר אשר נוצר כתוצאה מהמעבר ללינה משפחתית. וכתוצאה מההשקעה הכושלת במפעל וכתוצאה מעלות הריבית. והנטישה של הטובים. הדימום של עזיבה. הירידה הדרמטית במספר הלידות: מ-20-15 בשנה בסוף שנות השבעים לאחת או שתיים כעת. והסגירה של בית הספר. ההתרוקנות של בתי הילדים. הסירוב של יוצאי הצבא – שאינם קצינים עוד – להשתלב מחדש במשק. להוביל. לקבל על עצמם
אחריות. כך שלמרות שנגבה מכפיפה את עצמה כעת למשמעת שוק אשר גובה ממנה מחיר חברתי עצום, גם המחנק הכלכלי הולך ומתעצם. ובמקביל: הולכים וגדלים הפערים בין מי שיש להם מקורות חיצוניים, לבין מי שאין להם. הולכים ומחריפים המתחים בין אלה העובדים קשה לבין אלה אשר אין זה ברור לגמרי אם הם עובדים קשה. הולך ומתחדד ניגוד האינטרסים בין אלה שנושאים על גבם את המשק לבין אלה שגם אם ירצו בכך לא יוכלו לשאת על גבם את המשק. וההתפשטות של הרעל הזה של נרגנות. של צרות עין. הפרשיות הראשונות של שחיתות. הפחד הנורא שמא הגניבות האחרונות, הפעוטות, שאירעו כאן אולי אינן עבודה חיצונית אלא עבודה פנימית. עד כדי כך. ואבו וילן עצמו אינו יכול לדבר בחופשיות כי הוא בתפקיד רשמי. הוא חייב להאמין בקיבוץ ובעתיד הקיבוץ. אבל אשתו, נעמי וילן, מספרת שהשנה כבר לא היתה חנוכה בנגבה. בפעם הראשונה מאז שנגבה עלתה על הקרקע לא היתה חנוכה. ולא חג עומר. ובכאב גדול היא אומרת שהגרעין של שותפות התפרק. שהקיבוץ עכשיו הוא כמו סוודר שהולך ונפרם. ושעד לפני חודשים אחדים היא כל הזמן התאבלה, אבל עכשיו היא כבר לא מתאבלת. היא יודעת שזהו זה. ושברגע שיתירו את הפלונטר המשפטי יהיה כאן עוד יישוב קהילתי. שבתוך חמש שנים נגבה כבר לא תהיה קיבוץ.

י"ד

החקלאות כאן עודנה מתקדמת מאוד. הרפת היא רפת מודרנית (רק לפני שנתיים היתה הפרה נמה אלופת הארץ בתפוקת חלב – 64 ליטר ביום) וענף גידולי השדה הוא ענף בעל גאוות יחידה בריאה, מין סיירת שכזאת. ונגבה היא עדיין אחד המשקים המובילים בגידול כותנה בארץ: בשנה טובה, אומרת לי מאשקה, מרכזת הענף, הם יכולים להגיע כאן ל-190 ק"ג סיבים לדונם. אבל השנה לא היתה טובה. חוץ מהניצחון של הפועל והניצחון בבחירות, אומרת מאשקה, שום דבר טוב לא קרה השנה. בבורסה בשיקגו ירד שוב מחיר הכותנה ל-49 סנט לליברה וכאן, על קו הבצורת, ירדו רק 160 מילימטר גשם, שזה בערך שליש מהממוצע. זו הכמות הנמוכה ביותר של גשם שנרשמה בשדות הללו מאז שהתחילו את הרישום. מאז שנגבה עלתה על הקרקע. מאשקה זה ממאשה. מאשה זה ממשה. משה ליטבק. שהיה הראשון מבין מייסדיה של נגבה שנפל במלחמת השחרור. שהיה בכוח ההוא שהלך אל עבר חרתייה כדי לנקום את דמם של שני הנערים. ונורה באש המארב שהמתין להם בפאתי בית עפא וננטש בשדות ונותר בשדות ודימם בשדות עד מוות. ומאשקה, שנולדה שבעה חודשים מאוחר יותר, כשהיו פליטים בהרצליה, אומרת שלא צריך להיות איזה
פרויד או פסיכולוג-מעמקים או משהו כדי להבין שיש איזה קשר בין זה שאבא נשאר בשדות, לבין זה שכל כך חשוב לה לעבד את השדות, במיוחד השדה ההוא של אבא – בית עפא מערב. בגלל האדמה היא בנגבה. בגלל שאדמה זה הדבר הכי חשוב בעולם. ושיהיה ברור: היא לא מתכוונת לנדל"ן. היא בזה לקיבוצי הנדל"ן. אבל בעיניה אין חוויה גדולה יותר מלזרוע חיטה. שזה מה שהיא תעשה בעוד שבועיים. והמתח וההתרגשות לראות אם החיטה תנבוט אחרי הגשם הראשון. או לראות את הצבעים משתנים. שאני אדע: כל יום הצבעים משתנים. ונדידת החסידות. והנחליאלים. בהתחלה הנחליאלי הצהוב, אחר כך הנחליאלי האפור. ובעונה הבוערת לעבוד מזריחה עד שקיעה. והשמש היא הרי מקור האנרגיה הכי גדול בעולם. אבל היא שותקת. לא מוציאה מלה. ולחיות איתה, עם השקט שלה, זה להיות עובד אדמה. לא רואה חשבון. אבל דם ואדמה, מאשקה אומרת, זה חזק מאוד. בקטע הזה גם העברית חזקה מאוד. זה כל הזמן עובד יחד. ובאדמה אין ואקום. מי שנוטש את אדמתו, מישהו אחר יבוא ויקח אותה. האם היא זוכרת את עיבדיס? בוודאי. החושות שהיו כאן. עצי התאנה. ומן הצד השני היה גם הבוסתן של אבו חמיס. ופעם או יותר מפעם הם באו בחליפות הדורות לבקר את ביתם בשדות. היא בהחלט מבינה שיכול להיות שהם לא שכחו את עיבדיס. שהם ירצו לחזור גם לבית עפא. אז מה? שירצו. והיא יודעת שיש רבים בקיבוץ שפוחדים מהמעבר הבטוח. פוחדים שיום אחד ערבי אחד יקום בבוקר וירגיש שהוא עם ויניח פה משהו. אבל היא לא מוכנה לפחד. לא בגלל שאין סיבה לפחד, אלא בגלל שאם נחשוב כל הזמן על מה שעלול לקרות נצטרך חומת סין סביבנו. ובדיוק בגלל זה שלום של אמיצים זה לא רק סיסמה, זה נכון. כי הם הרגו כאן בנו ואנחנו הרגנו בהם. ולכן ברור שהם היו אויבים ויישארו אויבים. נקודה. אבל שלום עושים עם אויבים. היא באמת מאמינה בזה. אז גם אם הוא יהיה קצת עוין, חייבים לעשות אותו. גם אין לנו ברירה אחרת.

ט"ו

והיא מראה לי את המחסן של הפלחה שבו מונחים, זה ליד זה, חומרי הדברה ומגרפות ושלטים מגוללים של מרצ, של שלום, של ישראל-רוצה-שינוי. והספריי השחור שבו כתבה זה עתה על ערימות הכותנה: השלום ינצח. ומכיס חולצתה
הכחולה שולפת מאשקה את הקוהינור הקטן שבו רשומים גם מספרי תעודות המשלוח של היבולים וגם מספרי הטלפון של הפעילים האזוריים של שלום עכשיו, שאותם היא אמורה לארגן כבר בימים הקרובים לקראת פתיחתו של המעבר הבטוח. לקראת הפגנות השלום שייערכו לאורכו, עוד לא הוחלט היכן. אולי ליד מוזיאון גבעתי. בעיראק סוידאן.
אבל עכשיו היא צריכה למהר. עוד מעט גשם יירד. ובזמן שאני חושב על ההיעלמות ההיא ועל נקמתה, בזמן שאני חושב על הסתירות העמוקות של הציונות, שבתחילה הן עבדו לטובתה וכעת הן עובדות נגדה, מפרקות אותה מתוכה, הצוות של גידולי שדה מתארגן בסככת הציוד החקלאי. ויש משהו מרשים מאוד באופן שבו הם מטפלים בקוטפות הדו-טוריות ובעגלות האיסוף ובג'ון דיר. יש משהו מרשים מאוד בטור הזה היורד בשבת לפנות בוקר אל השדות שמסביב לדקל כדי למהר ולהשלים את הקטיף בטרם חורף. ובכל זאת מרחפת מעל הכל איזו תחושה של חוסר תוחלת. שהרי כפי שמאשקה עצמה יודעת לומר, בתנאים של גלובליזציה קשה מאוד להתחרות עכשיו עם חוות הענק באוסטרליה. וקשה מאוד להתחרות עם כוח האדם הזול במצרים. וקשה עוד יותר להנחיל לצעירים את המחויבות הזאת לעבודת האדמה ולעבודת הכפיים. והצעירים שבצוות הכותנה, שהם צעירים מדליקים למדי, חריפים וישירים, אומרים זאת במפורש: הקיבוץ גמור. נגמר הסיפור. כי מי היום יכול לראות את עצמו כחלק ממשהו שגדול ממנו. מאיזו אידיאולוגיה גדולה. היום רק האינטרס קובע, רק השמונה-עשר שקל לשעה. והם עדיין קשורים מאוד למקום הזה וגם כיף להם בגידולי שדה, אבל כשפוגשים בחורה בעיר זה כמעט בושה להגיד לה שאתה קיבוצניק. להגיד שאתה מנגבה. כי העבר של נגבה לא מעניין אף אחד. והחלום של הזקנים כבר מת. אפילו את חדר האוכל יסגרו עוד מעט. והיום כל אחד פשוט רוצה להסתדר. להרוויח. לכן, לא רק לקיבוץ אין סיכוי. גם לחקלאות אין סיכוי. ואם יש סיכוי לנגבה זה הסיכוי שבקרוב היא תהיה מרכז הארץ. שיבנו כאן על חצי מהאדמות. שיקום כאן בשדות איזה מין מרכז עזריאלי.

ט"ז

כך שמאשקה עצמה היא כנראה סוף הדרך. לא יהיו לה כאן ממשיכים. וכשהשמים הסגולים הולכים ומתהדקים מעל נגבה, מעל שדותיה, מעל האסם והמוסד החינוכי ומגדל המים, ברור לגמרי שהשאלה של הקיבוץ הוכרעה כאן. וכבר אי אפשר לומר את מה שמרטין בובר אמר: ניסוי שטרם נכשל. כי הניסוי המסוים הזה במקום המסוים הזה נכשל. הוכרע ארצה. והשאלה של חקלאות, כנראה שגם היא הוכרעה. המראה הזה שאותו עדיין אפשר לראות כאן כעת, של חברי קיבוץ מסורים בני 40 ו-50 המגלחים אט אט מהשדות את קצף הכיבוי הלבן הזה ומהדקים ממנו קרונות לבנים ומציבים אותם בשורה בקצה השדה כאילו היו איזו רכבת נייחת שכזאת הנוסעת לשום מקום – המראה הזה לא יחזיק מעמד. לא ישרוד. גם לא הטרקטור המעלה אבק של חריש בקצה מרחבי האדמה החצי כבדה. כי הלחץ מהצפון כבר גדול מדי. וכבר עכשיו מתכננים את שכונת הקוטג'ים שתוקם על חלקה 114, על מוסד-מזרח, על הנוף המשקיף על בית עפא.
אבל לגבי הציונות עצמה, אולי עליה אפשר עדיין לומר: ניסוי שטרם נכשל. וכשאני עולה חזרה מן השדות ועומד שוב מתחת למגדל המים שאותו הציבו בתוך כל הצהוב ההוא ובתוך כל הכפרים, כשאני עומד שוב מתחת למגדל שבאמצעותו ניסו להשיג שליטה במים, באדמה, במחזור החיים, המגדל שבמצעותו ניסו להשיג שוב ריבונות, אני חושב על הניסוי הציוני הזה שערכו כאן, שהחזיק מעמד עד סוף המאה. ושהיה ניסוי שאפתני מאוד, מורכב מאוד, לעתים אלים. ושמצבו עכשיו איננו טוב. כי הוא במגמת נסיגה ברורה. והכוחות-מנגד צובאים עליו. אבל הוא טרם נכשל לגמרי. טרם הוכרע. גם לא כאן. וכשאני נכנס לבסוף אל החדרים הצנועים, השוויוניים, הנעימים מאוד, של מייסדי הקיבוץ, זה הדבר שאותו הם בעצם אומרים לי. שאותו חשוב להם לומר. שבשבילם הקיבוץ היה הכל וזה מתמוטט עכשיו. אבל לפחות הם יודעים שכל עוד מדינת ישראל תהיה על המפה, תהיה על המפה גם נקודה ששמה נגבה. שהם הניחו אותה כאן. והם אמנם היו חצופים מאוד. חשבו שבדור אחד יוכלו לפתור את האנומליה של היהודים, שהיא אנומליה בת אלפי שנים. ומה שקרה כאן לימד אותם שזה לא כל כך פשוט. שאנומליה עמוקה כל כך לא פותרים במהירות כזאת.
אבל בכל זאת הם רוצים לקוות שגם אם הקיבוץ נגבה לא ניצח, הנקודה הציונית נגבה כן תנצח. וחשוב להם מאוד להאמין שלא החמיצו את חייהם. שזה לא היה לגמרי לשווא. שהרי מה הם משאירים לילדים? לא רכוש, לא כסף, לא תהילה. רק את הסיפור הזה. רק את הסיפור הזה נגבה, שאותו כתבו בכל מה שהיה להם. שעליו נתנו את הכל.