מה שרובץ לפתחנו הוא הסכנה הנוראה של מפולת מדינית, ערכית וזהותית. אם לא נתעשת כעת, ישראל תחדל להיות המדינה היהודית, הדמוקרטית והנאורה שהייתה ב־70 השנים הראשונות לקיומה
יחיא סינוואר מת אבל יחיא סינוואר עלול לנצח. מתוך קברו הוא מושיט עכשיו יד ומושך את ישראל אליו והופך אותה לחלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון. אחרי שבמשך זמן מה נדמה היה שגברנו עליו והכרענו אותו, כעת הוא מאיים להפוך את התבוסה שלו למפלה שלנו. אלא שהמפלה איננה צבאית. מה שרובץ לפתחנו הוא הסכנה הנוראה של מפולת מדינית, ערכית וזהותית. אם לא נתעשת כעת, ישראל תחדל להיות המדינה היהודית, הדמוקרטית והנאורה שהייתה ב־70 השנים הראשונות לקיומה.
סוד ההצלחה הישראלי היה בכך שאחרי השואה החלטנו להיות חכמים. מצד אחד – אחרי אושוויץ היינו נחושים להיות חזקים. לא היו לנו עוד אשליות לגבי העולם כולו ולגבי העולם הסובב אותנו. ידענו שאם נהיה חלשים – נישחט. על כן בנינו עוצמה, הקרנו עוצמה והפעלנו עוצמה. אבל מצד שני – אחרי אושוויץ היינו נחושים להיות צודקים. לא הסכמנו לתת להיטלר להגדיר אותנו והקפדנו לא להידמות לשכנינו. במרחב של עריצות, קנאות ואלימות בנינו נווה מדבר של מוסר, שפיות וחירות.
הבחירה הישראלית הייתה ברורה: אף על פי שהיינו הקורבנות המובהקים של המאה ה־20, החלטנו לא לחוש כקורבנות, לא לחשוב כקורבנות ולא לפעול כקורבנות. את הניצחון על היטלר השגנו לא באמצעות הרעלת בארות מים במינכן ונירנברג אלא באמצעות העברת מים מהכנרת לנגב. את המענה ההיסטורי לשואה לא נתנו באמצעות הרג של גרמנים ורצח של ערבים אלא באמצעות הקמה של מכון ויצמן ובניית מרפאות טיפות חלב. באמת ובתמים שאפנו לכונן חברת מופת. כך נוצרה נוסחת הקסם הישראלית שחוללה את הנס הישראלי. ביד האחת נלחמנו, אבל ביד השנייה בנינו. היינו קשוחים אבל היינו מוסריים. שמרנו על איזון מדויק בין היותנו ספרטה לבין היותנו אתונה.
כאשר סינוואר תקף אותנו ב־7 באוקטובר 2023 הוא תקף את נוסחת הקסם הישראלית ואת הנס הישראלי. הוא ביקש לבטל את העליונות המוסרית שלנו ואת איכות החיים שלנו ולמשוך אותנו מטה אל האפלה של עזה. הצורר של המאה ה־21 שלח את הנוח'בות לחטוף ולאנוס ולרצוח בנגב המערבי – כדי להטריף אותנו. כדי לשגע אותנו וכדי להשחית אותנו. בכוונת מכוון הוא החליט לעשות בנו מעשי שפטים ומעשי זוועה שיגרמו לנו לאבד את האיזון המדויק אתונה־ספרטה שעליו היה מבוסס סיפור ההצלחה שלנו. סינוואר החליט להקריב את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית כדי לשבור את רוחה של האוכלוסייה האזרחית הישראלית וכדי שהאוכלוסייה האזרחית במערב תפנה נגדנו ותראה בנו דרום־אפריקה חדשה.
בשלב הראשון המזימה לא צלחה. החברה הישראלית של שנת המלחמה הראשונה התגלתה במלוא גדולתה והפגינה עמידות ועוצמה. גם בשלב השני המזימה לא צלחה. בעוד שהתשתית הצבאית של חמאס קרסה – מדינת ישראל שבה לתפקד כמדינה חזקה ומשגשגת. היא גם השיגה הישגים מזהירים במערכה נגד חיזבאללה ובמערכה נגד איראן והוכיחה כי היא מעצמה אזורית. אבל כעת אנחנו נמצאים בשלב השלישי שמתגלה כמסוכן מכולם. זאת משום שהפעם אנחנו כן חשים, חושבים ופועלים כקורבנות. בעוד שהעולם שכח את 7 באוקטובר, אנחנו תקועים ב־7 באוקטובר. ומכיוון שכך – דווקא כאשר המלחמה כבר אינה מלחמה קיומית, היא הופכת למלחמה על עצם הזהות שלנו. האם אנחנו עדיין מדינה נאורה? האם אנחנו נלחמים כפי שמדינה דמוקרטית נלחמת? האם איננו טובעים בבוץ של עזה ונבלעים בעולם המושגים החשוך של שכונה אלימה?
לאזור שבו אנחנו חיים יש חוקים משלו. בספטמבר 1970 המלך חוסיין עשה ספטמבר שחור. בפברואר 1982 חפאז אל־אסד הפך את העיר חמה לבית מטבחיים. בנו בשאר אל־אסד השתמש בנשק כימי נגד בני עמו באוגוסט 2013 ובאפריל 2018. אלה כללי המשחק של חלק מהדיקטטורות הערביות. כך נוהגים רבים משכנינו – אויבים כידידים. אבל אנחנו היינו אחרים. אנחנו תמיד נשבענו שלא נהיה כמותם. כך בנינו מדינה מדהימה, כך ניצחנו באינספור מלחמות וכך גם זכינו לשלום. על כן גם היום אנחנו חייבים להישאר אחרים. הילדים הרעבים בעזה לא מסכנים את חמאס אלא את ישראל. הם מעניקים לאויבינו ניצחון מדיני וממיטים עלינו תבוסה מוסרית. די, מספיק. אסור לנו לתת לסינוואר למשוך אותנו מטה ולהפוך את מדינת המגדלור היהודית־דמוקרטית למדינה מזרח תיכונית.