את בנימין נתניהו צריך לשאול כמה וכמה שאלות קשות. האם הוא באמת חושב שנכון עבור מדינה דמוקרטית שמנהיג אחד – מוכשר ככל שיהיה – יעמוד במרכז חייה במשך שלושים שנה? האם הוא באמת חושב שהפוליטיקה השבטית המשרתת אותו היטב מיטיבה גם עם מדינת היהודים? האם הוא באמת חושב שראוי שאדם הנאשם בפלילים ינהל את המאבק (המוצדק) על חפותו בשעה שהוא מכהן כראש הממשלה? והאם הוא באמת חושב שכל מי שמבקר את ביבי או מתנגד לביבי או מסכן את ביבי הוא אכן סמולן בזוי ובוגדני שאל לו לבוא בקהל ישראל?
עם בנימין נתניהו צריך לנהל ויכוח נוקב. איך ייתכן שבשנים האחרונות מר איראן ומר ביטחון הניח לאופציה הצבאית מול איראן להחליד? איך ייתכן שמדינאי בעל ראייה היסטורית לא ראה שתחת שלטונו הפילוג הפנימי הופך לאיום קיומי שמסכן את הבית השלישי כפי שסיכן את בית ראשון ובית שני? והאם באמת ראש הממשלה התשיעי לא מבין עד כמה גדולה הסכנה הטמונה בשסע החברתי ובשחיקה של מוסדות המדינה? האם ביבי שלם עם העובדה שאת הממלכתיות שבנה בן־גוריון הוא עצמו מפרק?
על בנימין נתניהו צריך למתוח ביקורת חריפה. ישראל אינה ממלכה אלא רפובליקה ולכן אופן הנהגה מלוכני מערער את אושיות קיומה. מנהיג נבחר אינו בן הא־ל אלא אזרח שתפקידו לשרת את הטוב הכללי. גם אם הוא חף מפשע, נאשם בפלילים לא יכול להופיע בבית המשפט ביום פתיחת משפטו באופן המאיים על עצמאותה של מערכת המשפט. פטריוט אמיתי לא יכול לראות מדינה שלמה נקרעת לגזרים בגללו – ולעמוד מנגד.
אבל את בנימין נתניהו אסור לרדוף. אדם שתרם תרומה עצומה להתעצמות הכלכלית, הביטחונית והמדינית של ישראל אינו מצורע. אדם שאופן החקירה שלו היה שערורייתי ושבית המשפט טרם חרץ את עונשו אינו עבריין ואינו פושע. אדם שמיליוני ישראלים רואים בו את מנהיגם (ולעיתים אף את מושיעם) אינו בלתי לגיטימי. ואדם שיכולותיו אינן נופלות מפגמיו והישגיו אינם נופלים מכישלונותיו אינו ראוי לביטול או לזלזול.
לכן את בנימין נתניהו אסור לפסול. הניסיון לחוקק חוק שימנע מהמנהיג של חצי עם להרכיב את הממשלה הבאה הוא בלתי מתקבל על הדעת. הניסיון לשלול מהבוחר הישראלי ומהבוחרת הישראלית את הזכות להחליט מי יהיה המנהיג הבא של ישראל הוא בלתי הוגן ובלתי דמוקרטי. דגל שחור של ממש מתנופף מעל המאמץ של הרגע האחרון הנעשה כעת לפסול את נתניהו ולחסום אותו ולהותירו מחוץ לזירה.
אבל העניין אינו מתמצה בהצעת החוק ההזויה שמביאה עד אבסורד את דפוס הפעולה הבלתי דמוקרטי של המדברים בשם הדמוקרטיה והמבקשים לגונן עליה. מי שחוללו את המשבר העמוק שהממלכתיות הישראלית נתונה בו היום אינו רק נתניהו אלא גם רודפיו. אנשי רק ביבי מכאן ואנשי רק לא ביבי מכאן יצרו במשותף מעגל מכושף ומקולל של פסילה הדדית והחרמה הדדית ושיסוי ושנאה. כך התפרקה האחווה הציונית. כך ימינה מצאה את עצמה מעדיפה את רע"ם על הליכוד וכך הליכוד מצא את עצמו מעדיף את איתמר בן־גביר על גדעון סער. טרפת. מחול שדים. ליקוי מאורות שלא היה כמותו מקום המדינה.
באופן פרדוקסלי, הניסיון האחרון שנעשה כאן לחזור לשפיות היה הקמת ממשלת האחדות הלאומית של נתניהו־גנץ. אבל את הניסיון הנכון החריבו שניים: יצר הרע של ביבי ויצר הרדיפה של שונאי ביבי. נתניהו לא הסתפק בחצי המלכות וחזר אל הטריקים והשטיקים שנשבע לא לחזור אליהם. שונאי נתניהו לא היו מוכנים להיפרד ממנו בהדרגה ובשלום אלא ביקשו את ראשו ואת ראשו של מי שהעז לחבור אליו.
מה קרה מאז כולנו יודעים. סמבטיון של רעל ואיבה ושיתוק מדינתי. ומה עומד לקרות כולנו רואים. הקצנה והיטרללות והליכה על סף תהום. האם לא נבין גם כעת שהגיעה השעה להפסיק את ההחרמה (ההדדית) ואת הרדיפה (ההדדית) ולחזור להיות אחים?