ב- 11 באוגוסט 2020 שלחתי לרות גביזון מאמר שפירסמתי בעיתון זה. כותרת המאמר היתה 'ביבי, אל תלך לשם' והוא קרא לראש הממשלה נתניהו לא לעשות בדיוק את מה שהוא עושה עכשיו. "לא להקים ממשלת ימין-ימין עוצמתית שתאיים על בית המשפט המחוזי בירושלים". לא להתמכר לתחושת הגדולה ולתחושת הצליבה ולא לשבור את הכלים של הממלכתיות הישראלית. לא לעשות את המעשה הפוליטי החמור ביותר שנעשה כאן בשעה של משבר לאומי.
לא היה זה מקרי ששלחתי את המאמר לפרופסור גביזון. רותי הייתה אחותי (הרעיונית) הבכורה. במשך עשרים ושבע שנים פסענו יחד בדרך שהובילה אותנו מהשמאל-של-מרצ אל המרכז הציוני. אני לימדתי אותה על הפגמים של אוסלו והיא לימדה אותי על הכשלים של בית המשפט העליון. שנינו התנגדנו לקיצוניות ושנאנו את שנאת נתניהו. יחד ניסינו להוביל את האגודה לזכויות האזרח אל עבר ליברליות לא רדיקלית. יחד ניסינו לשכנע את חברינו בשמאל שיש הגיון גם בחלק ניכר מטיעוניו וטענותיו של הימין. ויחד הפקנו את הראיון הגדול בעיתון הארץ אשר מיצב את גביזון כראש האופוזיציה למהפיכה המשפטית של אהרון ברק.
התגובה של רותי על המאמר שלי בעניין ביבי הייתה כמובן אוהדת. כמוני היא חשבה שלנתניהו נעשה עוול גדול אבל היא הייתה מודאגת מאוד מאופן התגובה שלו על העוול. בהתכתבות הווטסאפ הקצרה שאותה ניהלנו היא ניתחה את המילכוד שבו כולנו נמצאים ותהתה כיצד צריך לנהוג. אני טענתי שיש רק מיתווה אחד: אחדות-הרגעה-חנינה. גביזון הסכימה איתי אבל אז הממה אותי. "אני בבית חולים בצרות", כתבה, "את הפלונטר הזה תפתרו בלעדי". כאשר הבעתי זעזוע ואיחלתי בריאות ושאלתי במה אפשר לעזור – רותי שלחה אליי מלים אחרונות: "מסובך. עזרה זו לא בעייה. אתה בבקשה תציל את האומה".
שלושה ימים מאוחר יותר גביזון הלכה לעולמה. אבל הצוואה שאותה הפקידה בידיי כל הזמן איתי. לא במובן האישי שלי – אלא במובן הלאומי. אחותי הבכורה הייתה חכמה והגונה. היא ראתה בעוד מועד את הצרה הנוראה אשר הולכת ומתרגשת עלינו. היא עקבה בחרדה אחרי מחול השדים החוקתי אשר הופך למלחמת שבטים פוליטית. והיא חיפשה את דרך האמצע, הדרך השלישית. המשפטנית המחוננת האמינה שרק אם נהייה קשובים אלה לאלה נוכל להחזיר את ישראל אל דרך המלך ולמנוע את האסון של חורבן פנימי.
בבואם לחולל מהפיכה משטרית כוחנית והרסנית אנשי הימין הרדיקלי עושים שימוש נרחב בשמה ובמורשתה של רות גביזון. הם מרבים לצטט מתוך הראיון המכונן שהעניקה לי ומתוך דבריה על משפט נתניהו. אבל הבקשה האחרונה של רותי מעידה היכן היא עמדה באמת. היא לא אהבה את מהפיכת ברק – אבל אני משוכנע שהיא הייתה מתקוממת נגד מהפיכת לוין. היא הזהירה מפני הסכנה הגלומה באקטיביזם השיפוטי – אך היא סלדה מהחלופה של עריצות הרוב. אם היא הייתה כאן איתנו היא הייתה עושה כמיטב יכולתה כדי שנתניהו ולוין לא יילכו אל המקום הנורא שאליו הם הולכים. וכדי שמערכת היחסים בין רשויות השלטון תוסדר בהידברות, בפשרה ובהסכמה רחבה.
בזהירות, בחיל וברעדה אני מעלה כאן את זכרה של ישראלית הגונה, אנרגטית ואינטליגנטית באופן יוצא דופן. אני עושה זאת מפני שאני יודע שמהפיכת לוין היא בדיוק מה שהיא פחדה מפניו. כבר לפני עשרים שנים היא חששה שהתגובה על המהלך מרחיק הלכת של בית המשפט העליון תהייה מרד זועם אשר יעלה בקלשונים על המצודה של שלטון החוק. בצומת הקריטי שבו אנחנו נמצאים דרך גביזון היא הדרך. מצד אחד, ממשלת נתניהו חייבת להפנים את העובדה שהמסלול שבו היא הולכת מוביל לכאוס אשר יפרק את ישראל מבפנים בשעה שאויביה יתקפו אותה מבחוץ. מצד שני, מערכת המשפט ותומכיה חייבים להבין שהם שגו בעבר וכי עליהם להידבר עם מבקריהם ולהציע תיקון נכון. על שני המחנות לעצור על פי התהום. ולקחת פסיעה לאחור. ולראות אלה את אלה ולהקשיב אלה לאלה ולגבש מיתווה של שינוי מוסכם. הבקשה האחרונה של רות גביזון נכתבה היא אליי אך הופנתה לא רק אלי. אתם, בבקשה, תצילו את האומה.