מדינת ישראל היא נס. שום אומה אחרת לא עשתה את שאנחנו עשינו: להקים בית לאומי מחדש אחרי אלפיים שנה. שום דמוקרטיה מתקדמת לא הצליחה לשגשג כפי שאנחנו משגשגים: תחת הר געש. למרות כל הצרות, הבעיות, החסרונות, הקשיים והפגמים – החלום הציוני הוגשם. עם ישראל חי ומדינת ישראל חיה. לבנינו ולבנותינו יש בארץ אבותינו את שלסבינו ולסבותינו לא היה: ריבונות, חירות, קידמה. בהיותה מעצמה כלכלית, טכנולוגית וצבאית ישראל של המאה ה-21 היא מדינה חזקה, בטוחה ובוטחת, אשר יכולה לעצב את גורלה במו ידיה ולצעוד אל עבר עתיד מזהיר.
אבל ישראל אינה עושה זאת. ישראל איבדה את דרכה. במקום להתקדם אל העתיד, היא תקועה בעבר. במקום לפרוץ דרך, היא מדשדשת. במקום להיות מקום של אחווה ואחדות ורעות, היא הפכה למקום של ריב ומדון וזעם. הצבא שלנו הוא החזק ביותר במזרח התיכון – אבל איננו חשים בטוחים. הכלכלה שלנו היא אחת המתקדמות בעולם – אבל איננו חווים רווחה כלכלית. אנחנו תלויים זה בזה – אבל איננו חשים תחושת יחד. המורשת שלנו היא מורשת של מוסר – אבל מופיעות אצלנו תופעות של שנאת האחר ושנאת הזר ושנאה עצמית ואפליה וגזענות. ברית האחים שעמדה ביסודה של מדינת ישראל הופרה. הערבות ההדדית התפוררה. ריבוד כלכלי-חברתי, פילוג שבטי ושסע פוליטי גרמו לכך שישראל נקלעה למשבר פנימי עמוק.
מדינת ישראל נוסדה על ידי אנשים אמיצים ונועזים, שלא היה בהם פחד ולא היתה בהם שנאה ולא היה בהם ייאוש. במצבים הקשים ביותר ובשעות המאתגרות ביותר הם זכרו לאן אנחנו הולכים, הפגינו ביטחון עצמי ושמרו על קור רוח. הם האמינו בעם היהודי וביכולתו לעשות את הבלתי אפשרי. הם האמינו בישראלים וביכולתם לנצח ולהצליח כנגד כל הסיכויים.
אבותיה ואמותיה של הציונות תמיד ידעו להתבונן בעיניים פקוחות על העולם האכזרי שבו אנחנו מוקפים. הם הבינו שכדי להתקיים בסביבה הקשה הזאת אנחנו זקוקים למדינה עוצמתית, בעלת רוב יהודי מוצק, אשר תוכל לממש את זכויותיו הלאומיות של העם היהודי בתוך הקשר דמוקרטי. הם ידעו שאנחנו חייבים לכונן מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה, חזקה ומשגשגת המקיימת חברת מופת, שערכי הליבה שלה הם חירות, שוויון, צדק חברתי וערבות הדדית. הם עמדו על כך שתהיה לנו ריבונות, שיהיה לנו כוח ושיהיה לנו גבול.
אבל היום ישראל הולכת ומתרחקת מהחזון הציוני ומהתובנה הציונית. היום ישראל מידרדרת לעבר מציאות של מדינה דו-לאומית, שבה היהודים עתידים להיות למיעוט. אין גבול שיחצוץ בינינו לבין שונאינו. אין מרחב מוגדר שבו אנחנו הרוב המכריע. הרפובליקה הישראלית והדמוקרטיה הישראלית נמצאות תחת מתקפה. הולכת ומיטשטשת הזהות של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וציונית.
בגלל ההצלחה הכבירה והעוצמה יוצאת הדופן של מדינת ישראל, רבים מהאיומים שנשקפו לה בעבר נעלמו. אין עוד צבא סורי שיפלוש לרמת הגולן ויאיים על הגליל. אין צבא מצרי עוין שיחצה את מדבר סיני ויעלה על הנגב. אין טילים עיראקיים שייפלו בגוש דן ואין חזית מזרחית אשר גייסותיה יתקפו את בקעת הירדן ויסגרו על ירושלים. תודות לצה"ל, לשב"כ, למוסד, לתעשיות הביטחוניות ולכור הגרעיני בדימונה – מצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר. תודות לברית האסטרטגית עם ארצות הברית ולבריתות המתהוות עם סין, הודו ואחדות ממדינות ערב – מצבנו המדיני איתן. אבל דווקא כאשר נדמה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה והבטחנו את קיומנו, לישראל נשקף איום קיומי חדש – וכפול.
מחד גיסא, ההיחלשות של המדינה, ההתפלגות של החברה והשחיקה של ערכי הליבה מפוררות אותנו מבית. מאידך גיסא התהוותה של מציאות של מדינה דו-לאומית מערערת את הבית. אחרי שעמדנו באינספור מלחמות ואחרי שגברנו על אויבים רבי עוצמה ואחרי שחוללנו כאן נפלאות – הקיפאון, השיתוק, ההשחתה המוסרית והשנאה הפנימית מסכנים את עתידו של המפעל הציוני.
אין זמן, ישראלים, אין זמן. אם תהליך ההתנחלות יימשך, בתוך עשור יחיו ביהודה ושומרון יותר מ-700 אלף מתיישבים ולא ניתן יהיה להפריד בין הפלסטינים לבינינו. החיים ללא הפרדה וללא היפרדות עם תומכי חמאס ותומכי דאעש יהפכו במוקדם או במאוחר לגיהנום. אם הקיפאון המדיני יימשך, בתוך עשור הקהילה הבינלאומית עלולה להפנות לנו עורף וישראל תהיה למדינה מנודה, שהכלכלה שלה תחת מצור. ללא השקעות זרות, ללא יצוא רחב היקף וללא מרכזי פיתוח של היי-טק – החיים יהפכו לדלים ומייאשים.
אם השיסוי הפנימי יימשך, ויתעצמו ההתקפות על שלטון החוק, בית המשפט העליון, העיתונות החופשית וצה"ל – בתוך עשור יתמוססו החישוקים אשר עדיין אוחזים את החברה שלנו, מוסדות המדינה יתערערו והממלכתיות הישראלית תתנפץ. אותו אי סדר אלים אשר מחריב את המדינות השכנות יחדור אל תוכנו וישלול מאתנו את היציבות המדינתית ואת האיכות הישראלית. המשך הדשדוש הנוכחי יביא לכך שבתוך שנים ספורות לא יהיה לישראל אופק של תקווה. לא יהיה צדק חברתי, לא תהיה ערבות הדדית, לא תהיה אחווה אזרחית, לא תהיה משילות, לא תהיה אחדות ולא תהיה ריבונות. גם לא יהיה שגשוג כלכלי. זה עלול להיות משבר שכמוהו לא ידענו מאז 1948: גלי טרור מזה וחרם בינלאומי מזה יטלטלו מדינה שזהותה נבקעה ודרכה אבדה.
להתייאש? בשום פנים ואופן לא. להרים ידיים? לא יעלה על הדעת. עברנו כל כך הרבה תלאות בהיסטוריית הכאב שלנו. עמדנו בפני כל כך הרבה מכשולים בדרך להקמת הבית הלאומי שלנו. במערב ובמזרח, בצפון ובדרום, ידענו רדיפות והשפלות ופרעות – ואת האסון האנושי הנורא של השואה. ובכל זאת, בכל דרך החתחתים הארוכה הזאת – אף פעם לא ויתרנו. גם כשהקירות כמו סגרו עלינו – לא נכנענו.
עם קשה עורף אנחנו. עם חזק וחכם. ואם יכולנו לפרעה ויכולנו ליוונים ויכולנו לרומאים ויכולנו לפורעי הפוגרום ויכולנו לפורעי הפרהוד ויכולנו לגרמנים הנאצים ויכולנו למחבלים הפלסטינים ויכולנו לצבאות הערבים – בוודאי ובוודאי אנחנו יכולים לאתגר הישראלי הנוכחי. האיום הוא קיומי – אבל האיום קטן עלינו. המשימה היא משימת ענק – אבל המשימה אפשרית. אם נרצה לא תהיה זאת אגדה ואם נאזור אומץ לא תהיה זאת הזיה ואם נתגייס לא תהיה זאת אשליה. את המצב הדו-לאומי אשר מאיים עלינו מבפנים ומכלה את הדמוקרטיה שלנו אפשר לתקן. חייבים לתקן. אין דרך אחרת.
טעויות נעשו גם על ידי הימין וגם על ידי השמאל. הימין לא תמיד הבין שהמשך השליטה על עם אחר הוא מעשה אנטי לאומי, אשר מסכן את מדינת הלאום היהודית. השמאל לא תמיד הבין שבמזרח התיכון אלים וקנאי לא יהיה שלום סקנדינבי. במקום להתמודד יחדיו עם מציאות קשה ומורכבת, הימין בחר להאשים את השמאל והשמאל בחר להאשים את הימין. התוצאה היא שנאת אחים. התוצאה היא שקבוצות קטנות של קיצונים השתלטו על סדר היום והשתלטו על השלטון והן מובילות את ישראל לאסון.
אבל הרוב הישראלי איננו טיפש. והרוב הישראלי איננו תמים. הוא יודע שאנחנו מוקפים אויבים המבקשים את נפשנו. הוא יודע שכוחנו תלוי באחדותנו, בתבונתנו, בצדקתנו ובשייכותנו לעולם החופשי. הוא דוחה על הסף רעיונות משיחיים ומנהיגים משיחיים ומבין כי אסור לתת לקנאים למשול בנו. הרוב הישראלי לא רוצה מלחמות ולא רוצה הרפתקאות ולא הימורים מסוכנים. הרוב הישראלי אוהב את ישראל וגאה בישראל ומבקש שמדינת ישראל תשרת את אזרחיה ותטפח את צעיריה ותבטיח את עתידם. הרוב הישראלי מבקש שישראל תהיה דמוקרטיה נאורה. על כן הגיעה השעה שהרוב הישראלי יאמר לא לקיצוניות, לשנאה, להסתה ולטירוף. הגיעה השעה שהרוב הישראלי יתקומם נגד אותם אישים ואותם כוחות אשר ממוטטים את הבית.
המצב הישראלי הוא מצב ייחודי. בשובנו לארץ אבותינו מצאנו את עצמנו בשכונה הקשה בעולם. סביב סביב לנו יש עריצות, קנאות, קיצוניות, שבטיות ואלימות. ואולם אנחנו החלטנו שלא להיות כשכנינו. בתוך האזור הקשה הזה, שבו מתרחש אסון אנושי נורא, הצלחנו לשתול נווה מדבר של חירות. הקמנו מדינה שערכיה ויכולותיה אינם נופלים מאלה של ארצות הברית, קנדה או הולנד. יצרנו חברה עשירה, ססגונית, יצרית ויצירתית הממציאה יותר פטנטים ומביאה יותר ילדים לעולם מכל חברה מודרנית אחרת. עשינו זאת כיוון שהאדם הישראלי הוא אדם עוצמתי. עשינו זאת כיוון שהרוח הישראלית היא רוח של עשייה, תושייה, עמידות ופתרון בעיות. בהיותנו משפחה רחבה אחת – חמה ותוססת – עמדנו יחדיו אל מול האתגר הישראלי וחוללנו יחדיו את הנס הישראלי. ואולם, הבעיה האחת שאותה לא פתרנו היא הפוליטיקה הישראלית – אשר חדלה מזמן לשקף את סגולותיה של ישראל.
בשנה הבאה ימלאו 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנים להצהרת בלפור, 70 שנים להחלטת האו"ם בדבר הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, 50 שנים למלחמת ששת הימים ו-40 שנים לתחילת הפיוס עם מצרים. הקונגרס הציוני הצליח מכיוון שלבנימין זאב הרצל היה האומץ לחלום בגדול. זכותנו להקים כאן בית לאומי הוכרה מכיוון שחיים ויצמן ניחן בצירוף של אנושיות, מוסריות ותחכום מדיני. החלטת האו"ם מומשה ומדינת ישראל קמה, מכיוון שלדוד בן-גוריון היה המעוף לשלב בין עוצמה, צדק, תקיפות ושיקול דעת. מלחמת ששת הימים היתה לניצחון חסר תקדים מכיוון שצה"ל של יצחק רבין היה נחוש, ערכי ואיכותי. הסכם השלום עם מצרים נחתם וקיים מכיוון שהמנהיג הלאומי-הליברלי מנחם בגין הבין שטובה מדינת ישראל איתנה מארץ ישראל שלמה. אבל דווקא בעשורים האחרונים, כאשר מצבנו הכלכלי והצבאי השתפר, המנהיגות הפוליטית שלנו איבדה את אותה רוח ייחודית אשר הביאה את ההישגים של 1897, 1917, 1947, 1967 ו-1977. הפער בין היכולת של האדם הישראלי והעושר של החברה הישראלית לבין הכישלון של הפוליטיקה הישראלית הפך לבלתי נסבל.
לקראת שנת 2017, עלינו לחזור אל הרוח הישראלית. אסור לוותר. אסור. הלוא כל משפחה ישראלית עברה דרך ארוכה כל כך עד שהגיעה מבגדאד או מקהיר או מקזבלנקה או מוורשה או ממוסקבה או מבודפשט – אל המולדת. הרי כולנו השקענו כל כך הרבה וקיבלנו כל כך הרבה במקום הנדיר הזה. ובישראל טמונים אינספור אוצרות אנושיים ומרבצים של רצון טוב וכוחות של אור. ישראל היא מדינה לא גדולה שקבוצה לא גדולה של אנשים ערכיים ומוסריים יכולה לחולל בה תפנית.
אם נתגייס, נפעל ונעשה מעשה – נוכל להניס את הרוח הרעה הנושבת ברחובותינו ולהחליף את השלטון הרע ששולט בנו. אם נקום מהייאוש, מהדכדוך, מהאדישות ומהציניות – נוכל להציל את המדינה היהודית הדמוקרטית. אם כל אחת וכל אחד מאתנו יחוש שמוטלת עליו אחריות אישית לחולל את השינוי – נוכל לשוב אל הציונות, להבטיח את הריבונות, לחדש את הממלכתיות ולקבוע גבול. בלב אוהב, ברוח חדשה ובכוחות משותפים – נעצב את ישראל מחדש כמדינת מופת.