לו הייתה ישראל מדינה שפויה, היא הייתה עוסקת כעת באתגר העיקרי של 2021: כיצד לשקם את הכלכלה והחברה אחרי מגפת הקורונה. כיצד להתמודד עם הגירעון התקציבי שעלה משלושה אחוזים ל־13 אחוזים ועם יחס החוב־תוצר שהורע דרמטית, מ־60 אחוזים לכ־80 אחוזים. כיצד להתמודד עם מאות אלפים שאיבדו את מקום עבודתם ועם עשרות אלפי עסקים שקרסו. כיצד להתמודד עם ענפים חשובים במשק שהוכחדו, שכבות אוכלוסייה שלמות שהוכו ופערים חברתיים שהתרחבו. מה עלינו ללמוד מהכשלים העמוקים שהקורונה חשפה וכיצד עלינו לפתור את הבעיות הקשות שהיא יצרה. מהי תוכנית הצמיחה וההתאוששות החדשנית שתאפשר לנו להיערך לעולם של העשור הבא – שיהיה שונה מאוד מהעולם של העשור הקודם.
לו הייתה ישראל מדינה שפויה, היא הייתה עוסקת כעת בהזדמנות ההיסטורית של 2021: שלום. הסכמי כינון היחסים שנחתמו בחודשים האחרונים השיקו תהליך כביר שאי אפשר להפריז בחשיבותו. אחרי מאה שנות סכסוך ישראלי־ערבי מונחת על השולחן אפשרות מציאותית להשכין שלום ישראלי־ערבי. כבר לא שלום קר או שלום יקר או שלום כוזב. לפחות חמש מדינות ערביות (ובראשן סעודיה) וכמה וכמה מדינות מוסלמיות (ובראשן אינדונזיה) שוקלות ברצינות חתימה על הסכמים שיעבירו אותנו מעידן של עימות לעידן של פיוס. על כך צריך לעבוד. לכך צריך להיערך. לישראל אסור להחמיץ הזדמנות של פעם במאה.
לו הייתה ישראל מדינה שפויה, היא הייתה עוסקת כעת באיום העיקרי של 2021: איראן. בשנים האחרונות הרפובליקה האסלאמית השיעית נקלעה למצוקה. מחירו הנמוך של הנפט הכה בה, הסנקציות האמריקניות פגעו בה והקורונה עשתה בה שמות. בה בשעה, הברית האמריקנית־ערבית־ישראלית סגרה עליה והחיסולים של קאסם סולימאני ושל מוחסן פח'ריזאדה השפילו אותה. כל עוד דונלד טראמפ ישב בחדר הסגלגל, מצבה היה קשה עד אנוש. אבל בעוד חודש ימים טראמפ יצא מהחדר הסגלגל. ממשל ג'ו ביידן ישאף להגיע להסכם מהיר וקל עם חמנאי ורוחאני. הסכם חפוז כזה לא יחסום את תוכנית הטילים האיראנית, לא יעצור את פעילות הטרור שלה ואף יאפשר לאיראן לפתח יכולות גרעיניות. ישראל חייבת להתמקד במניעת הסכנה. עליה לעבוד בנחישות, בזהירות ובתחכום מול נשיא אוהד שהשקפת עולמו שונה, ועליה לפעול יחד עם בני בריתה הערבים כדי לשכנע את הקהילה הבינלאומית לא לחזור על הטעויות הקשות שנעשו בעידן אובמה.
לו הייתה ישראל מדינה שפויה, היא הייתה עוסקת כעת בפצצה המתקתקת של 2021: משפט נתניהו. התהליך המשפטי שעומד להתחיל בבית המשפט המחוזי בירושלים בעוד חודש הוא חסר תקדים. בכל תולדות ישראל לא הועמד לדין ראש ממשלה מכהן. בכל תולדות הדמוקרטיה המודרנית לא הועמד לדין ראש מדינה בגין העבירה הפלילית החדשה והיצירתית של סיקור אוהד. הגילויים החדשים בדבר האופן (החשוד) שבו המשטרה פתחה בחקירת נתניהו ובדבר האופן (הרשלני) שבו הפרקליטות הכינה את תיקי נתניהו, מעוררים השתאות. הם מחדדים את ההערכה שמשפטו של ראש הממשלה יהיה גם המשפט של שלטון החוק. שני כוחות אדירים עומדים להתנגש זה בזה ולהכות זה בזה עד זוב דם. התוצאה עלולה להיות משבר חוקתי, פוליטי ואזרחי מסוכן. ישראל חייבת למצוא דרך לפרק את הפצצה המתקתקת בטרם יתרחש כאן פיצוץ.
אבל ישראל היא לא מדינה שפויה. היא מדינה חכמה וחזקה ונפלאה – אבל היא מדינה בהפרעה. לכן גם השיח הציבורי וגם התהליך הפוליטי לא עוסקים ברצינות באף אחד מארבעת האתגרים הגדולים הרובצים לפתחנו. במקום זאת אנחנו מידרדרים לקראת מערכת בחירות מופקרת ומיותרת. ואנחנו רואים את המערכת הפוליטית הולכת ומתפרקת. ואנחנו חוזים בהתפוררות היציבות היחסית של העשור האחרון והחלפתה בכאוס מוחלט. אנחנו ממוקדים באישי, אישי, אישי. האם גדעון סער ישמור על גובה או יצנח? האם רב־אלוף איזנקוט יקפוץ למים או לא יקפוץ? האם נפתלי בנט יחבור לבנימין נתניהו או יחבור לסער־לפיד־ליברמן? ומה יהיה כוחה של שאשא־ביטון? ומה יהיה על רון חולדאי ועל עופר שלח? והאם ניסנקורן יחבור ללפיד והאם גנץ יפרוש ומה יהיה השפן החדש שביבי ישלוף מן הכובע?
כאילו אין כאן מדינה לנהל, עם לשרת וענן באופק. כל מה שאנחנו עוסקים בו מבוקר עד ערב הוא הקטטה האלימה בין תריסר שחקני־אגו השקועים עד צוואר בבוץ, ומטביעים גם אותנו בבוץ. כי ישראל אחרי הכול.