משנה: יש מקום לביקורת גם בזמן מלחמה. צריך לדבר אמת ומותר לדון ולהתווכח אפילו כאשר התותחים רועמים. אבל אסור לחזור אל הפוליטיקה של הפרד ומשול
אנחנו נתונים בתוך קטסטרופה היסטורית. היממה המחרידה של השבעה באוקטובר הביאה למותם של 1,200 ישראלים, לפציעתם של אלפים ולחטיפתם של 250 שכ־130 מתוכם עדיין שבויים בעזה. היא גם סדקה את קיר הברזל ויצרה תקדים מסוכן שעל פיו אפשר להלום בצה"ל, לפלוש אל תוך מדינת ישראל ולכבוש יישובים יהודיים. כמעט שלושה חודשים אחרי השבת השחורה חמאס עדיין עומד על הרגליים, חיזבאללה תוקף בגבול הצפון וכ־200 אלף ישראלים הם פליטים בארצם. יום אחר יום נופלים חיילינו על משמרתם. בה בשעה העולם, אשר אמור היה לעמוד לצידנו, פונה נגדנו, והאנטישמיות חמורה משהייתה מאז סוף מלחמת העולם השנייה. גם המדינה היהודית וגם העם היהודי מגיעים אל סוף השנה האזרחית כשהם חיים במציאות בלתי נתפסת. מאז שמחת תורה כולנו בתוך חלום בלהות.
בתוך האפלה הקודרת זוהרים שני מאורות: גבורת הלוחמים ועוצמת העם. סיפורי הגבורה של תשפ"ד אינם נופלים במאום מסיפורי הגבורה של תשל"ג (מלחמת יום הכיפורים), מסיפורי הגבורה של תשכ"ז (מלחמת ששת הימים) ומסיפורי הגבורה של תש"ח. לפחות במובן אחד הם עולים עליהם, מכיוון שאת הדור הזה של הלוחמים איש לא הכין למלחמת קיום אכזרית וטוטלית. לדור הזה אין הנהגה לאומית שהוא נושא אליה עיניים. הדור הזה לא יצא אל הקרב מתוך ישראל מאוחדת אלא מתוך ישראל מפולגת. הדור הזה נדרש לעבור בתוך שעות ממצב צבירה לאומי של שפע ושלווה למצב צבירה לאומי של מלחמה איומה ברוע מוחלט. והדור הזה עומד במשימה. הוא מגלה מסירות נפש והוא מפגין אומץ לב. הוא נותן את גופו ואת נשמתו למען הריבונות הישראלית, הקוממיות היהודית והערבות ההדדית.
כך גם העם. כאשר שהה בלונדון בזמן הבליץ, תהה דוד בן־גוריון אם בעם היהודי יהיו תעצומות הנפש שהיו בעם האנגלי כשמטוסי הלופטוופה הפציצו את בירתו שוב ושוב. במלחמות העבר ואל מול האינתיפאדות גילינו עמידות מרשימה למדי. אבל המלחמה הנוכחית מציבה אותנו בפני מבחן שכמוהו לא ידענו בשבעים וארבע השנים האחרונות. חמאס עשה כל שביכולתו כדי לשבור את רוחנו. הוא האמין שיטיל בנו מורא ויטיל עלינו אימה ויבריח אותנו מכאן. אבל הישראלים של 2023 הוכיחו שהם אינם נופלים מהבריטים של 1940. בתוך זמן קצר מאוד החברה הישראלית התעשתה, התלכדה והתגייסה. היא הניחה מאחוריה את המחלוקות הרעיוניות ואת המאבקים הזהותיים והייתה לגוף אחד, נחוש ועוצמתי. בעוד שמדינת ישראל לקתה בשיתוק, עם ישראל התגלה במלוא גדולתו.
גבורת הלוחמים, עוצמת העם ואתגר המלחמה השפיעו לזמן מה גם על הפוליטיקה. הוקמה ממשלת חירום, נעשה מאמץ לנהוג באחריות ובאיפוק. לא זכינו לאחדות המהותית שלה אנחנו ראויים – אבל היה סביר. היה מתקבל על הדעת. תחבושת הונחה על הפצע המזוהם של הפילוג והפלגנות. אבל בשבועות האחרונים הפצע התחיל שוב לדמם, המוגלה הפוליטית שוב מבצבצת. היושבים בירושלים אינם מתאפקים עוד ושבים אל סורם. אותם כוחות צנטריפוגליים אשר המיטו על ישראל קטסטרופה היסטורית חזרו לפעול בעוצמה הרסנית.
בנימין נתניהו, האם זה באמת הזמן לפתוח את תיק אוסלו ואת הוויכוח בעניין מדינה פלסטינית? אורית סטרוק, האם זה באמת הזמן לדבר על הכיסים השמנים של הקצינים במילואים? דן חלוץ, האם אתה באמת חושב שהיעד העליון במלחמה הזאת הוא להדיח את נתניהו? האם לא למדת דבר מהעובדה שכאשר עודדת השתמטות והסתת לסרבנות גרמת נזק חמור להרתעה הישראלית ולביטחון הלאומי?
שערוריית הכספים הקואליציוניים מזה והטיוטה של פסיקת בג"ץ מזה מביאים את התהליך לשיא. פוליטיקאים מסוימים, שופטים מסוימים ועיתונאים מסוימים אינם כובשים את יצרם. הם לא מסוגלים להתאפק, לגלות אחריות ולקיים ממלכתיות. הצורך שלהם לעוט על היריב הפנימי חזק מהמחויבות שלהם להביס את האויב החיצוני. על כן הם פורמים אט אט את ביחד־ננצח, ופועלים בניגוד לרוח של עם־ישראל־חי. בעוד שהלוחמים מקריבים הכול למען המולדת ובזמן שהעם תומך בהם בלב שלם – המפלגים כבר מפלגים. ומסכסכים. ומסכנים את הניצחון.
יש מקום לביקורת גם בזמן מלחמה. צריך לדבר אמת ומותר לדון ולהתווכח אפילו כאשר התותחים רועמים. אבל אסור לחזור אל הפוליטיקה של הפרד ומשול. אסור לחזור אל הרטוריקה של אנחנו־מול־הם. אסור לחזור אל ההעדפה של השבטי והמגזרי על הלאומי והממלכתי. יהיה די זמן למאבקים רעיוניים אחרי המלחמה. כעת עלינו להילחם כעם אחד – וכעם אחד לנצח.