לניצחון המוחלט יש אך ורק משמעות אחת – ואותה לא ניתן להשיג

החדשות הטובות אכן טובות: בחודש האחרון של השנה הראשונה של מלחמת הקוממיות השנייה חלה תפנית אסטרטגית. בעשרה ימים בספטמבר הקערה התהפכה והשתנו פני המערכה. מתקפת הביפרים, מתקפת מכשירי הקשר, המתקפה על ארסנל הרקטות והמתקפה על חסן נסראללה הצליחו באופן מעורר השתאות ועוצר נשימה. כל שישראל לא הצליחה לעשות מול צבא הטרור הסוני של חמאס היא הצליחה לעשות מול צבא הטרור השיעי של חיזבאללה. מודיעין בדיוני ויכולת ביצוע דמיונית אִפשרו לישראל ליזום, להכות באויביה, להפגין עוצמה ולחדש את ההרתעה. הישג צבאי מוחץ שמעלה בזיכרון (ובתודעת האויב) את ההישגים של מלחמת ששת הימים, אנטבה והשמדת הכורים הגרעיניים באיראן ובסוריה.

אפילו מתקפת הטילים הבליסטיים של איראן ב־1 באוקטובר לא קטעה את רצף החדשות המלהיבות. אחרי כמה שעות של דריכות ומתיחות ושעה של ממ"דים ופיצוצים, התגלה שוב שיש מי ששומר על היהודים. הגניוס הישראלי נתן לנו את טילי החץ, אשר יחד עם שרביט קסמים וכיפת ברזל מעניק לנו הגנה שכמוה אין לשום מדינה אחרת בעולם. העמידות הישראלית העניקה לנו חוסן לאומי שעומד בשעת המבחן. ואילו חסדי שמיים גוננו עלינו מלמעלה וגרמו לכך שלילה שהיה עלול להסתיים באסון עבר בשלום. כך נצרבה בתודעה התחושה החדשה־ישנה שבעוד שאויבנו חלשים, נחלשים וכושלים אנחנו כול יכולים.

התחושה האופורית הובילה במהירות לאימוצם של רעיונות שאפתניים. התקבעה ההנחה שאנחנו מוקפים בנמרים של נייר. השתרשה האמירה (המוצדקת במידה) שאסור להוריד את הרגל מהדוושה. הופיעה ציפייה לכך שבתוך זמן קצר נמוטט את חיזבאללה כפי שמוטטנו את צבאות ערב ב־67'. ולמה לעצור בביירות? נכה גם בטהרן ונשמיד את תוכנית הגרעין, נבעיר את שדות הנפט ונחסל את חמינאי. נממש את ההזדמנות ההיסטורית ונכחיד את עמלק ונתלה את המן. ניצחון מוחלט עכשיו.

יש לא מעט היגיון מאחורי השאפתנות המתפרצת. אכן נפל דבר במזרח התיכון. אחרי ארבעים שנים שבהן איראן הלכה מחיל אל חיל – איראן נקלעה למצוקה. אחרי עשרות שנים שבהן חיזבאללה נהפך למפלצת – המפלצת פצועה ושותתת דם. בה בשעה מתברר שאל אותן מלחמות ישראל התכוננה היטב. היכולת שלה להכות בקנאות השיעית הגדולה ובקנאות השיעית הקטנה מרשימה למדי. על כן אכן צריך לנצל את ההזדמנות ההיסטורית. וצריך להוביל וליזום ולשנות את המציאות מיסודה. בקלפים שניתנו לנו יש לשחק היטב – ובעוצמה.

אבל כאן מגיע הרגע להערת אזהרה: אסור לנו לשכוח את ההיסטוריה הישראלית. ב־1956 זכינו לניצחון צבאי מזהיר בסיני שהפך בתוך חודשיים למפלה מדינית. ב־1970 ניצלנו עליונות אווירית וטכנולוגית כדי להפציץ בפרברי קהיר, והבאנו על עצמנו את הטילים הסובייטיים שהמיטו עלינו אסון במלחמת יום הכיפורים. ואילו ביוני 1982 וביולי 2006 התבשמנו מההצלחות הראשונות שלנו בלבנון, עד ששקענו עד צוואר בבוץ. על כן עלינו לזכור את כלל הזהב של בן־גוריון: לא למתוח את המיתר יתר על המידה. עלינו להיות נחושים וקשוחים, ועלינו לחולל תנופה ולממש הצלחה, אבל אסור להתנתק מהמציאות.

המציאות אומרת כך: המלחמה הקיומית הגדולה היא המלחמה באיראן. גם כשהיא נחלשת מאוד, איראן היא עדיין מעצמה אזורית ומעצמת־סף גרעינית. היא גם נהנית מהגיבוי של מעצמת־העל הסינית והמעצמה התוקפנית הרוסית. על כן, כדי לנצח את איראן ישראל זקוקה לברית הדוקה עם מעצמת־העל האמריקנית. ישראל גם זקוקה לבריתות עם נאט"ו, הודו והעולם הערבי המתון. אבל לא פחות מכך, ישראל זקוקה לאסטרטגיה סדורה. מצד אחד אסור לה לבזבז את ההישגים הטקטיים המדהימים שלה, ומצד שני אסור לה להיות שיכורת כוח ולחטוא בחטא היוהרה. חיל האוויר והמוסד יודעים לעשות ניסים ונפלאות גם באיראן, והם יעשו. אבל נדרשת מחשבה שקולה ורצינית בדבר היום שאחרי, המערכה ארוכת הטווח והיעד הסופי.

לניצחון המוחלט יש אך ורק משמעות אחת: החלפת השלטון בטהרן. רק כשנעמוד מול איראן אחרת, המציאות שבה אנחנו חיים תהיה אחרת. אבל את הניצחון המוחלט אי אפשר להשיג עכשיו, מיד ובאבחה אחת. ואי אפשר להשיג אותו לבד ואי אפשר להשיג אותו בכוח צבאי בלבד. על כן עלינו לפעול בתקיפות, בתבונה ובסבלנות כדי להטיל על אויבינו מצור מדיני, כלכלי, פוליטי וצבאי. מהלך המלחמה צריך להיות מכוון לכך שבסופה של דרך ארוכה, עזה תשוחרר מהקנאות של חמאס, לבנון תשוחרר מהקנאות של החיזבאללה, ואיראן תשוחרר מהקנאות של חמינאי.