בשנים האחרונות תשעה באב מקבל משמעות מוחשית ודרמטית שלא הייתה לו בעבר. יותר ויותר ישראלים מודעים לכך שהאיום הקיומי החדש הנשקף לישראל הוא הפילוג הפנימי. יותר ויותר יהודים נזכרים בכך ששנאת אחים הביאה לחורבן בית ראשון והביאה לחורבן בית שני ומסכנת כעת גם את הבית השלישי. לכן, משנכנס אב מרבים לדבר על הצורך להקשיב ולדבר ולבנות גשרים במקום לשרוף אותם. אחרי חמישים שבועות שאנחנו רודפים אלה את אלה ומחרימים אלה את אלה ומגדפים אלה את אלה, באים עשרת הימים שבהם אנחנו מגלגלים את עינינו ומצקצקים בלשוננו ונשבעים באחדות.
וטוב שכך. אף שיש דבר מה מקומם במראה של אנשים שיורקים אש במרבית ימות השנה ופתאום מתיימרים להיות לוחמי אש – טובה הצביעות מהקנאות. ואף שיש דבר מה מאולץ בטקסי ההיטהרות ובמפגני ההידברות – טוב שעדיין יש לנו יום אחד בשנה שאנחנו מתעשתים לקראתו. גם כשהם שטחיים או מזויפים, הנסיונות להגיע לאחדות רגעית ולגלות ממלכתיות זמנית מבורכים. אבל צריך להיות ברור לכולנו שאין בהם די. כי כדי להגיע לאחדות אמיתית וכדי לגבש ממלכתיות מהותית יש צורך במחויבות כנה ועמוקה. יש צורך בדבקות. יש צורך בהקרבה.
ב־74 שנותיה ראתה ישראל ארבעה רגעי גדולה שבהם מנהיגים ישראלים הקריבו את האינטרס האישי והשבטי שלהם כדי למנוע פורענות.
ביוני 1948 עשה מנחם בגין מעשה גבורה כשהרכין ראש בפני דוד בן־גוריון ולא השיב על אש באש כאשר האלטלנה הוטבעה ו־16 מנוסעיה נהרגו.
ביוני 1967 עשה לוי אשכול מעשה גבורה כשצירף לממשלה את שנואי נפשו מנחם בגין ומשה דיין כדי שישראל תגיע למלחמת ששת הימים עוצמתית ומלוכדת.
בספטמבר 1984 עשו שמעון פרס ויצחק שמיר מעשה גבורה כשהתגברו על האיבה התהומית ביניהם ובין מפלגותיהם והקימו את ממשלת האחדות הלאומית שהצילה את ישראל מאסון כלכלי.
באוגוסט 2005 עשו ראשי יש"ע מעשה גבורה כשנהגו כמנחם בגין והרכינו ראש בפני אריאל שרון ולא הניחו לחורבן גוש קטיף להפוך למלחמת אזרחים שתגרום לחורבן לאומי.
כל אחד מארבעת מעשי הגבורה הללו היה שונה מאוד מהאחרים. האתגר היה אחר, הנסיבות היו אחרות. אבל למעשי הגבורה הללו היה גם מכנה משותף. ברגע האמת, מול מצב בלתי אפשרי, קמה לנו מנהיגות. ברגע של להיות או לחדול, מול איום קיומי, עמדו לנו מנהיגים שהטוב הכללי גבר אצלם על הטוב האישי והכיתתי. בשעה אפלה הופיעה גדוּלה. האם יש איזשהו סיכוי שגם ב־2022 תופיע אצלנו גדולה? האם ייתכן שבעידן ההסתה והשנאה יימצא לנו מנהיג שיגלה את אומץ הלב הנדרש ואת נכונות ההקרבה הנדרשת כדי לחלץ אותנו מאסון מלחמת השבטים?
בני גנץ עשה מעשה גבורה מסוים כשחבר לבנימין נתניהו והקים איתו את ממשלת האחדות ב־13 במאי 2020. איילת שקד עושה מעשה גבורה מסוים כשהיא יוצאת למערכת הבחירות הנוכחית כשהיא מתחייבת לכפות על גוש־ביבי ועל גוש רק־לא־ביבי להרכיב יחדיו ממשלה ציונית רחבה ויציבה. אבל את הניסיון של מנהיג כחול לבן להתעלות דחה המרכז־שמאל על הסף ובנימין נתניהו ניצל לרעה. גם הניסיון הנוכחי של שקד מתקבל בספקנות ובציניות. ערב תשעה באב תשפ"ב, עדיין אין מנהיגות לאומית מרכזית שמודיעה כי אחרי הבחירות הקרובות היא תנהג כפי שנהגו בגין, אשכול, פרס, שמיר וראשי יש"ע. גם אין תמיכה ציבורית רחבה למהלך שובר חומות ומנפץ חרמות שיסיים את המשבר הפוליטי בכך שיקים ממשלת פיוס לאומית.
כך שביום שנזכור את חורבן הבית עלינו לחדול לגלגל עיניים ולחדול לצקצק בשפתיים ולשאול את עצמנו ואת מנהיגינו שאלה פשוטה ונוקבת: על מה כל אחד מאיתנו מוכן לוותר ומה כל אחד מאיתנו מוכן להקריב כדי למנוע חורבן שלישי? דיבורים על אחדות ישראל שלצידם התעקשות על אמת שבטית זאת או על אמת שבטית אחרת הם חסרי ערך. טקסי הידברות שאינם מגובים בנכונות לשלם מחיר רעיוני וערכי כואב הם חלולים ונבובים. בשעה המאתגרת הזאת, השאלה שכל אחד מאיתנו חייב לשאול את עצמו אינה מה הפיוס הלאומי יעשה למענו אלא מה הוא יעשה למען הפיוס הלאומי. את מי יחדל לרדוף. את מי יחדל להחרים. עם מי יסכים לשלב ידיים למען מדינת ישראל.