מלחמות הן לא רק אירועי זוועה שגורמים להרג, הרס, חורבן ומכאוב. הן גם אירועים חברתיים מכוננים שמחוללים שינויי עומק בבני האדם ובאומות שמשתתפים בהן. מלחמת העולם הראשונה מוטטה את הסדר האירופי הישן שהיה מבוסס על מלוכה, אצולה, כנסייה ושמרנות – וסללה את הדרך לעידן של מהפכנות. מלחמת העולם השיניה מוטטה את הלאומנות הקיצונית, סיימה את עידן המלחמות הפעילות באירופה – וסללה את הדרך לעידן של שלום, דמוקרטיה ושאיפה להרמוניה חברתית.
אי לכך, השאלה הנשאלת כעת, כשהולך ומתברר שהקורונה היא מגפה עקשנית אשר תלווה אותנו תקופה ארוכה, היא אילו שינויי עומק היא תחולל בנו. שהרי המצב של חיים עם מגפה הוא מצב כמו־מלחמתי. הוא לא רק גורם להרג, הרס, חורבן ומכאוב. הוא גם משנה מן היסוד את היחידים, הארגונים, הקהילות והאומות שחווים אותו. ומכיוון שהקורונה היא תופעה חובקת עולם, גם השינויים שהיא תחולל לא יהיו מקומיים אלא עולמיים. כמו מלחמות העולם כך גם המגפה העולמית תסיים עידן אחד ותתחיל עידן אחר, שליבתו הערכית אחרת.
השינוי הראשון שהמגפה חייבת לחולל הוא ביחס ללאומיות. מאז נפילתה של חומת ברלין אנחנו חיים בעידן גלובלי. גם רוח הזמן וגם התהליכים הכלכליים, החברתיים והטכנולוגיים שעיצבו אותנו עודדו שתי מגמות שונות אך משלימות. מצד אחד הן קידמו את הגלובליזציה ומצד שני הן טיפחו את השבטיות. אבל לשתי המגמות הללו היה מכנה משותף: מתקפה רבתי על מדינת הלאום. והנה באה הקורונה ומוכיחה לנו שהיחידה הארגונית היחידה שמסוגלת להגן עלינו (במידה מסוימת) מפני הפורענות היא דווקא מדינת הלאום. המדינה היא זאת שמנהלת אותנו; המדינה היא זאת שמחסנת אותנו; המדינה היא זאת שמממנת אותנו כאשר השוק חדל לתפקד. לקח העומק הראשון מהחוויה המשותפת והטראומטית שכולנו חווים כעת הוא הכורח לחדש, לחזק ולהעצים את המדינה – ואת הלאומיות הנאורה הנושאת אותה.
השינוי השני שהמגפה חייבת לחולל הוא ביחסים שבין רוב למיעוט בתוך מדינת הלאום. האתוס ההגמוני בעשורים האחרונים קידש את הזכויות והצרכים של המיעוטים בעודו נוטה להתעלם מהזכויות ומהצרכים של הרוב. התפתחה נטייה מובהקת להציב את בניהן ובנותיהן של קבוצות מיעוט בלב השיח ובמרכז סדר היום ובראש סדר העדיפויות. והנה באה הקורונה ומוכיחה לנו שהמגמה המובנת והמוצדקת הזאת הרחיקה לכת. בישראל היא יצרה מרחבים אוטונומיים שאינם כפופים לממלכתיות, ובעולם היא יצרה תרבות פוליטית שרומסת את הזרם המרכזי בחברה. אל שיא האבסורד המגמה הזאת עלולה להגיע בקרוב כאשר כמיליון בלתי מחוסנים בישראל עלולים לכלוא בסגר – או לסכן את בריאותם – של למעלה משמונה מיליון ישראלים אחרים. לקח העומק השני מהחוויה המשותפת והטראומתית שכולנו חווים הוא הכורח להשיב את האיזון ליחסי הרוב והמיעוט בדמוקרטיה הישראלית ובדמוקרטיה בכלל. כן, תמיד צריך להגן על המיעוט ולשמור על זכויותיו. אבל אין לעשות זאת בהתעלמות מהרוב או ברמיסתו. זכויותיו מקודשות לא פחות.
השינוי השלישי שהמגפה חייבת לחולל הוא ביחסים בין זכויות האזרח לחובותיו. בין מלחמת יום הכיפורים לאינתיפאדה השנייה התרחשה בארץ מהפכה ליברלית מרשימה וחשובה. כולנו למדנו על זכויות האדם ועל זכויות האזרח וכולנו הצבנו אותן בקודש הקודשים של חיינו הלאומיים. אבל גם המהפכה הנכונה הזאת הרחיקה לכת. היא גרמה לכך שאנחנו מרבים לדבר על זכויותינו וממעטים להפנים את חובותינו. כל תלמיד ביסודי יודע לדבר בלהט על הזכויות שלו וכל יחיד יודע להיאבק על המגיע לו, אך אצל רבים התנוונו המחויבות לכלל והמשמעת העצמית. והנה באה הקורונה ומוכיחה לנו שללא תודעת חובה לא יהיה עולם של זכויות ולא תהיה מדינה מתפקדת. לקח העומק השלישי מהחוויה המשותפת והטראומתית שכולנו חווים הוא הצורך למצוא שיווי משקל חדש בין תרבות הזכויות שטיפחנו ובין המודעות החיונית לשייכות, למחויבות ולחובות.
על הדמוקרטיה הליברלית והפתוחה אסור לוותר. היא משמרת את החברה החופשית ומגינה על כבוד האדם וחירותו. אבל שלושת לקחי העומק של תקופת המגפה מלמדים אותנו שבעידן שאחרי הקורונה עלינו להיות מאוזנים ואחראיים יותר. המודעות לחשיבות מדינת הלאום, זכויות הרוב ותחושת החובה חייבת להיות חלק מסדר העולם החדש.