ארי שביט | מדינה בהסחת דעת ארי שביט

אלול תשפ"ב עומד להיות אלול של אמת. בשבועות הקרובים נדע (ככל הנראה) את התשובה לשאלה המעסיקה את הממסד הביטחוני הישראלי מיום שג'ו ביידן נבחר לנשיא: יהיה או לא יהיה הסכם גרעין חדש בין הקהילה הבינלאומית לאיראן. עוד כמה כיפופי ידיים. עוד כמה התכתשויות שוליים, ואז – חתימה או פיצוץ. מהפכה אסטרטגית מסוג אחד או מהפכה אסטרטגית מסוג אחר – מצב חדש במזרח התיכון ומיצוב חדש של מדינת ישראל.

אם הסכם הגרעין ייחתם יהיו לכך ההשלכות הבאות: בשנת 2025 איראן תוכל להתחיל להתקין ברשות ובסמכות צנטריפוגות מתקדמות; בשנת 2031 לא יהיו על איראן כל מגבלות והיא תוכל לעבור לייצור תעשייתי של חומר בקיע; בתוך כשנתיים איראן תרוויח כ־200 מיליארד דולר ויותר; העיצומים על טהרן יוסרו וכבר בעוד שלוש שנים לא תהיה אפשרות להחזירם לתוקף במקרה של הפרת ההסכם.במילים אחרות: המערב וישראל ירוויחו מעט מאוד זמן שבו האומה השיעית לא תהפוך למדינת סף גרעינית – ואיראן תרוויח הון ולגיטימיות. ההון יאפשר לה לפתח נשק מדויק, לייצר כטב"מים משוכללים, לצייד את חיזבאללה ולהקיף את ישראל בטבעת חסרת תקדים של איומים קונבנציונליים. הלגיטימיות תגביל מאוד את היכולת של המוסד לפעול נגד מתקני הגרעין האיראניים ותאפשר לאייתוללות לקדם (בחשאי) את תוכניות הפיתוח (צנטריפוגות, נשק, טילים) שיסללו את דרכם לגרעין עתידי. המדינה היהודית תוכל להאריך במעט את התקופה הנינוחה והמוגנת של חיים בגן עדן של שוטים, והמעצמה השיעית תבנה כמעט ללא הפרעה את התשתיות שיאפשרו לה להיות למעצמה אזורית הגמונית בתוך כעשור.אם הסכם הגרעין לא ייחתם יהיו לכך השלכות אחרות. איראן תהיה למעצמת סף גרעינית באופן מיידי כמעט. כלכלתה תמשיך אומנם לסבול, והמים שיצאו מהברזים של תושביה יוסיפו להיות מזוהמים, אבל זמן הפריצה שלה לפצצה יהיה אפסי. כשברשותה די חומר בקיע לאפשר את ייצורן של שלוש פצצות גרעין וטכנולוגיית העשרה גבוהה, וכאשר אל מולה עומד מערב חסר הנהגה וחסר נחישות, אין לדעת כיצד תנהג.

הפיתוי שלה לא להמתין ולא לזחול כצב אל הגרעין יהיה גבוה. החולשה המערבית העמוקה בעת הזאת עשויה להיתפס בעיניה כהזדמנות פז בלתי חוזרת. ומכיוון שבראייתה אין היום איום צבאי אמריקני אמין (בהיעדר כוח רצון) ואין איום צבאי ישראלי אמין (בהיעדר יכולת) – השמיים הם הגבול. כל האפשרויות פתוחות. כישלון של שיחות הגרעין ופיצוץ של הסכם הגרעין עלולים להביא אותה לנקיטת צעדים קיצוניים ובלתי צפויים.

פירוש הדבר שכך או אחרת, עידן האשליה והתרדמה עומד להסתיים. מאז 2002 ישראל שמה את מבטחה במוסד. היא ביקשה להאמין שהבחורים המצוינים והבחורות המעולות של מאיר דגן, תמיר פרדו, יוסי כהן ודדי ברנע יבלמו את המדענים המרושעים של חמינאי. ובאמת, המוסד עשה את הבלתי ייאמן. הוא ניהל מלחמת חורמה בגרעין האיראני ותקע עוד ועוד מקלות בגלגלי הרכבת המובילה את כולנו אל צומת מסוכן מאוד. אבל בסופו של דבר, כל שהמוסד היה יכול לעשות הוא לקנות זמן. והזמן הזה עומד להסתיים בקרוב. מה שאנחנו עומדים בפניו הוא מה שראש המוסד הנוכחי מתאר כאסון אסטרטגי.

בצמרת הישראלית יש גישות שונות להסדר הגרעין המתגבש עם איראן. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, רון דרמר, יוסי כהן ודדי ברנע הם מהמחמירים. הם רואים במתרחש כניעה הרת אסון של מערב מותש ועייף. בצמרת צה"ל ובאחדים ממכוני המחקר רווחת גישה אחרת. שם מאמינים שאת הזמן שישראל תרוויח היא תוכל לנצל היטב כדי להעמיד מול איראן אופציה צבאית כחול־לבן. בין שמאמצים את הגישה האחת ובין שמאמצים את האחרת – השורה התחתונה זהה: אנחנו על סף מהפך היסטורי. העשור הקרוב עומד להיות שונה מאוד משני העשורים שקדמו לו.

אם ישראל הייתה מדינה שפויה – על כך הייתה נסובה מערכת הבחירות הקרובה. המפלגות היו מספרות לנו מה היא התוכנית הלאומית הכוללת שהן מציעות לקראת ההתמודדות עם אתגרים שלא ידענו כמותם מאז מלחמת יום הכיפורים. אבל ישראל 2022 היא מדינה בהסחת דעת. היא משלבת באופן מופלא קהות חושים ושיכרון חושים. גם כשברור לחלוטין שעלינו להיערך ליום סגריר, אנחנו מתמכרים לשמש הקיץ ולתענוגות הקיץ ולאכול ושתה. איננו רוצים לדעת ואיננו רוצים להבין את שרוחות אלול לוחשות.