מה שמותר לאובמה אסור לנתניהו: המוסר הכפול של השמאל

ב־12 בדצמבר 2013 תקף חיל האוויר האמריקני פעילי אל־קאעידה בתימן. כדי לסכל את הטרוריסטים באופן ממוקד, הוא הפעיל כטב"מים נגד שיירה שהובילה כלה ומשפחתה לבית חתנה. 12 מהחוגגים והחוגגות נהרגו. ב־3 באוקטובר 2015 יצא חיל האוויר האמריקני לתקוף תשתית טרור באפגניסטן. כתוצאה מהתקיפה נפגע בשוגג בית חולים של "רופאים ללא גבולות". 28 מהמאושפזים ו־14 מהרופאים והאחיות נהרגו.

שני האירועים המחרידים הללו היו מקרי קצה אבל הם לא היו נטולי הקשר. נשיא ארצות הברית ברק אובמה היה ברנש קשוח משיקגו. הוא הבין שכדי לאזן את הגישה המדינית הפייסנית שלו, עליו להיות תקיף מאוד בענייני ביטחון. לכן הוא הסיר את הכפפות ועשה שימוש מרבי ביכולות של מפציצי הקרב והכטב"מים של הדמוקרטיה החזקה בעולם. כבר בשנה הראשונה לכהונתו (2009), ארצות הברית הרגה 2,412 בלתי מעורבים באפגניסטן. בשנים הבאות המספר המצמרר הזה רק עלה: 2,777, 3,021, 2,754, 2,955, 3,699, 3,545, 3,498. בסך הכול במשך שמונה שנים, אמריקה של אובמה הרגה באפגניסטן 24,665 אזרחים ואזרחיות חפים מפשע. 24,665.

ההרג המוני של גברים, נשים וילדים לא גרם להפגנות המוניות בניו־יורק ובלוס־אנג'לס. הוא גם לא גרם לניו־יורק טיימס ולאליטה הליברלית לצאת נגד הממשל הדמוקרטי בוושינגטון. הוא בוודאי לא גרם לעיתון הארץ לכתוב שדגל שחור מתנופף מעל אופן ניהול המלחמה באפגניסטן. מדוע? כי ארצות הברית היא מעצמת־על שהכול מותר לה. וכי פיגועי 11 בספטמבר הבהירו שחובה לנהל מלחמת חורמה נגד הטרור. וכי ברק אובמה היה אחד משלנו. שנתם של ליברלים אמריקניים וליברלים ישראלים לא נדדה כשמנהיג ליברלי אישר פעולות כוחניות שהובילו למותם של רבבות ובהם חולים וחולות, פצועים ופצועות, רופאים ורופאות, אחים ואחיות.

אבל מה שמותר לאובמה אסור לנתניהו. כמובן. ומה שמותר לארצות הברית אסור למדינה היהודית. כמובן. זאת דרכו של עולם. זה דפוס הפעולה של הנאורות החדשה. לכן, כאשר מטוסי קרב כחול־לבן עורכים פעולה מזהירה ומדויקת בעזה – השמאל של המוסר הכפול מתעורר. וכאשר המודיעין המעולה של שב"כ ואמ"ן מאפשר לחיל האוויר להחזיר את ההרתעה – השמאל הצדקני זועם. הכאב המוצדק על מותם של עשרה אזרחים (ובהם ארבע נשים וארבעה ילדים) מעובד מיד לרגשות מוכרים ונוחים: שנאה לנתניהו, ניכור כלפי צה"ל, ביקורתיות כלפי ישראל.

הצביעות של השמאל הישראלי היא תופעה ידועה, מוכרת ועמוקת שורשים. העמותות של ברק היו סבבה, אבל המכונה של ביבי היא פשע. האִתרוג של מנהיגי השלום היה לגיטימי, אבל העיתונאים של הימין הם שופרות. וכן הלאה והלאה. סיקור בררני, שיפוט בררני, אכיפה בררנית. אבל הפעם לצביעות המסורתית נוסף ממד חדש: האיום הגלום בכך שהצלחה של מבצע מגן וחץ תפגע במחאה. הסכנה ששיבתו של נתניהו האחראי תאריך את שלטונו. הזעם על שממשלה שנואה תזכה להישג.

עובדות יסוד: ישראל היא דמוקרטיית סְפָר. עומד בפניה אתגר שלא עומד בפני שום דמוקרטיה ליברלית אחרת. המשימה שלנו היא לחיות ולתפקד כחברה חופשית ונאורה בסביבה אלימה, רוויה בקנאות ובאלימות. מכיוון שכך אנחנו נדרשים לשמור על ערכינו כיהודים־דמוקרטים בשעה שעלינו לבנות כוח, להפגין כוח ולהפעיל כוח. כדי לאפשר לתל־אביב לחיות כאמסטרדם בין עזה לדמשק, עלינו לשמור באופן קבוע על איזון מדויק. גם להיות חזקים וגם להיות ערכיים. גם להיות נחושים וגם להיות רגישים. לממש ולקיים את מוסר הנביאים במזרח תיכון איום.

חברה אזרחית מדהימה, צה"ל איתן, שב"כ מעולה וחיל אוויר מצוין מאפשרים לנו לעשות זאת. מבצעים כמו מגן וחץ מממשים זאת. בימים הראשונים של המערכה הצלחנו גם להכות באויבינו וגם לשמור על יחס של 1:1 בין פגיעה במחבלים לפגיעה באזרחים. כואב? בוודאי. מפלח לב? אין ספק. אבל גם הישג מעורר התפעמות. כאשר דמוקרטיות אחרות נקלעות למלחמה, מספר הנפגעים החפים מפשע גדול פי חמישה או שבעה או עשרה. כשברק אובמה נלחם הוא היה אכזרי לאין ערוך מנתניהו.

אנשי שמאל יקרים, אל המחאה ואל המאבק בקיצונים אפשר וצריך לחזור יממה אחרי המערכה. כעת, כאשר טייסי חיל האוויר מגינים על ערכי מגילת העצמאות באופן כה מרשים, אסור לתקוף אותם אלא צריך להצדיע להם ולהתייצב מאחוריהם. ברגע הקשה הזה נכון לחוש סולידריות עם נפגעינו, לגלות אחריות ולנהוג בממלכתיות.