בגלל האיום הקיומי הנשקף לה, ישראל חיה על חרבה. והיא חיה במודעות מתמדת לכך שאם החרב תישמט מידה, לא יהיו לה חיים. על כן היא נאלצה בעבר והיא נאלצת גם היום לארגן את מערכות חייה באופן שונה מאשר מרבית המדינות המתקדמות בעולם – שאינן מאוימות באופן דומה.
על מנת לקיים מדינת מאבק דמוקרטית, התנועה הציונית הקימה שורה של מוסדות וארגונים ייחודיים במחצית הראשונה של המאה ה־20: השומר, הגדוד העברי, ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, הלח"י, המוסד, הבריגדה היהודית, יישובי חומה ומגדל, ש"י, תע"ש. בכך המדינה היהודית הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שבנו כוח צבאי גדול ופיתחו יכולות ביטחוניות משוכללות בטרם הוקמו. לישראל היה מטכ"ל תשע שנים לפני היווסדה. אבל גם אחרי מלחמת הקוממיות נמשך החיפוש הבלתי פוסק אחרי צורות ארגון ייחודיות ויכולות ייחודיות אשר יאפשרו למדינה קטנה ומאויימת להתמודד עם אתגרים ייחודיים, ויאפשרו לה להקיף את עצמה בקיר ברזל של הרתעה מבלי שהיא עצמה תהפוך למדינת קסרקטין מילטריסטית או פאשיסטית. לצורך זה צה"ל עוצב כצבא עם וכצבא מילואים. ולצורך זה הוקמו חיל אוויר המבטיח עליונות אווירית וחיל מודיעין המבטיח עליונות מודיעינית וכור גרעיני המבטיח עליונות אסטרטגית. בהמשך הגיע תורם של טילי החץ, כיפת ברזל, הנשק המדויק, המל"טים והלייזר. במשך למעלה ממאה שנה ישראל הייתה שקועה במאמץ מתמיד לייצר עוצמה מוחצת שתבטיח את קיומה בלי לשחוק את ערכיה הדמוקרטיים והאנושיים ובלי להשחית את נפשה.
כדי לקיים את קיר־הברזל הישראלי, נדרש היה להנחיל אתוס של שירות. ומסירות. והקרבה. ונדרש היה לבנות מערך ממלכתי של שירות. את זאת ישראל עשתה לפני הקמתה ואחרי הקמתה. בשנות הארבעים של המאה ה־20 הומצא מחדש האתוס של מצדה. והוקמו מסגרות של חינוך צבאי למחצה לנוער. והונהגה חובת שירות בכפוף לדרישותיהם של המוסדות הנבחרים של היישוב המאורגן. אבל בשנת 1949 נחקק חוק שירות הביטחון אשר הנהיג גיוס כללי (שרק לא יהודים, נשים דתיות ותלמידי ישיבות פטורים ממנו). ובשנת 1950 הוקם מערך מילואים ענק על פי המודל השוויצרי. אתוס של שירות, שירות סדיר ושירות מילואים הפכו למאפיינים המובהקים ביותר של המדינה הצעירה ושל ההוויה הישראלית.
בשנותיה של ממלכתיות בן־גוריון הצבא הסדיר, צבא הקבע וצבא המילואים עמדו במוקד של הישראליות המתהווה. הם באו להתמודד עם איום קיומי מיידי ומוחשי. והם היוו כור היתוך המגבש את זהותה של חברה חדשה. אבל למרות שהשירות הצבאי בישראל היה ארוך במיוחד, תובעני במיוחד ומשמעותי במיוחד – הוא לא היה שונה באופן מוחלט ממה שהתרחש במדינות אחרות במערב. והוא לא עמד בסתירה לרוח הזמן. בשנים של אחרי מלחמת העולם השניה ובשנים של המלחמה הקרה גם בארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, בלגיה והולנד צעירים נדרשו לשרת את מולדתם.
כך שדווקא אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי קריסתה של ממלכתיות בן־גוריון, התופעה של השירות הישראלי הפכה ליותר מפתיעה, יותר מסקרנת ויותר ייחודית. ב־1960 בריטניה ביטלה את גיוס החובה וב־1973 עשתה זאת גם ארצות הברית. ב־1992 – בלגיה, ב־1996 – צרפת, ב־2004 – איטליה וב־2011 – גרמניה. בהולנד גיוס החובה עדיין כתוב בחוק אך אינו נאכף עוד. כך שבשנת 2021 ישראל היא אחת מחמש מדינות בלבד שעדיין יש בהן גיוס חובה. וישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם אשר צעיריה מחויבים לשרת למעלה משנה ולשרת במילואים ולסכן בפועל את חייהם.
בעשורים האחרונים צה"ל השתנה, התכווץ והתמקצע. הוא עדיין גדול וחזק לאין ערוך מהצבאות של בריטניה, גרמניה, הולנד וקנדה. והוא עדיין בעל יכולות אוויריות, מודיעיניות, אסטרטגיות וטכנולוגיות של מעצמה עולמית. אבל שיעור המשרתים בין הגברים היהודים ירד מ־88 אחוזים ב־ 1980 ל־76 אחוזים ב־2002 ול־69 אחוזים ב־2019. שיעור המשרתות מבין הנשים היהודיות הגיע לשפל של 56 אחוזים. לא רק חרדים וערבים אלא גם יהודים רבים מצאו דרך לחמוק משירות. גם במוטיבציה לשרת חלו שינויים מהותיים. אחרי שהיא הייתה קיומית ואידיאולוגית במאה ה־20, היא הפכה במקרים רבים לנורמטיבית ואינדיבידואליסטית במאה ה־21. כתוצאה מכך גם היקפו של מערך המילואים ירד באופן דרמטי. מספר ימי המילואים שהישראלים עושים צלל מ־10 מיליון ב־2004 ל־1.9 מיליון ב־2017. ובכל זאת: תופעת השירות נותרה תופעה ישראלית ייחודית. אין לה אח ורע באף חברה חופשית אחרת בתבל. והיא עומדת במידה רבה בניגוד לרוח הזמן של 2021. השיח הצבאי הישראלי מעיד על סוג יוצא דופן של תחושת שותפות גורל. ועל סוג נדיר של תחושת שייכות. ועל ערכיות. באופן אירוני ואפילו טרגי דווקא הצבא מעניק משמעות מיוחדת לאזרחות הישראלית. והוא מקנה לישראלים צעירים תחושה של בגרות ואחריות שאינה שכיחה במערב. הוא מלמד אותם לעבוד בצוותים, להתמודד עם אתגרים ולבצע את מה שנראה כבלתי אפשרי. בעוד צה"ל תורם תרומה ייחודית לכלכלה־הטכנולוגית של ישראל, השירות בצה"ל תורם תרומה סגולית לאופייה של החברה הישראלית.
אבל היום עלינו להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות. כדי להתמודד עם אתגרי העתיד, על ישראל יהיה להיות ערוכה למלחמה מסוג חדש. מלחמה אשר תפגע קשה בעורף האזרחי הישראלי. מלחמה אשר תסכן את חיל האוויר הישראלי. מלחמה אשר תציב בפני מערכות המדינה ובפני אזרחי המדינה אתגר קשה אשר כמוהו לא ידעו מאז 1948.
מעט היסטוריה. ברבע המאה הראשונה לקיומה ישראל חוותה חמש מלחמות: תש"ח, סיני, ששת הימים, התשה ויום כיפורים. בשלוש הראשונות היא השיגה ניצחונות מוחצים. בשתי האחרונות היא הגיעה לתיקו עגום וקודר. אבל התוצאה המצטברת של שלוש המערכות שבהן הייתה הכרעה חד־משמעית, ושל שתי המערכות שבהן התגלתה יכולת עמידה מרשימה, ושל ההיווצרות של הגמוניית דימונה, הייתה הרתעה ישראלית ברורה. האסטרטגיה הלאומית אשר הייתה מבוססת על עליונות אווירית ועל עליונות מודיעינית ועל עליונות אסטרטגית ועל צבא מילואים גדול הצליחה מעל ומעבר למשוער. כתוצאה מכך, מאז 1973 ישראל לא ידעה אף מתקפה כוללת ומשולבת של צבאות ערב. כתוצאה מכך ב־1979, ב־1994 וב־2020 נחתמו שישה הסכמי שלום. ברבע המאה השני לקיומה ובעשורים הראשונים של המאה ה־21 ישראל לא עומתה עם איום קיומי צבאי קונבנציונלי. היא נהנתה מתקופה ארוכה מאוד של שלווה יחסית.
את השלווה הפרו מפעם לפעם עימותים בעצימות נמוכה עם הפלסטינים: האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה וסבבי הלחימה בגבול עזה. אבל באף אחד מאלה לא היה כדי לערער את אושיות הביטחון הלאומי ולהעמיד למבחן עליון את החוסן הלאומי. מה שכן אתגר את אלו היו נורות אזהרה אדומות אשר נדלקו אחת לעשור: הסרבול של צה"ל במלחמת לבנון הראשונה (1982); הכישלון של צה"ל במלחמת לבנון השנייה (2006); מתקפת הטילים של סאדאם חוסיין (1991); מתקפות הרקטות מלבנון ומעזה (2005־2020). נורות האזהרה הללו העידו על כך שמתחת לפני השקט מתפתחות שתי בעיות אסטרטגיות חדשות: אובדן יכולת המחץ שהיתה לצה"ל בשנות המדינה הראשונות – וההופעה של איום הטילים אשר לישראל אין אליו מענה כולל ומכריע.
כך שגם בתחום הביטחון מה שמאפיין את ישראל 2021 הוא כפילות.
ברובד האחד, הגלוי לעין, היא נהנית מעוצמה חסרת תקדים. אין צבאות ערביים גדולים שיאיימו עליה. אין גורם אזורי אשר הטכנולוגיה שלו מתחרה עם הטכנולוגיה שלה. העליונות המודיעינית מוחצת. יכולות הסייבר הן יכולות של מעצמת־על. ואילו חיל האוויר עושה במזרח התיכון כבתוך שלו. אין זה מפליא אפוא שאיראן, חיזבאללה וחמאס נקטו במשך כ־15 שנים במדיניות של הבלגה וספיגה. במשך תקופת זמן ארוכה למדי, אף אחד מאויביה המרים של ישראל לא העז להתגרות במעצמה האיזורית השרירית והעוצמתית.
אבל ברובד אחר, הסמוי מן העין, מצבה של ישראל מדאיג. את המדינה הזעירה מקיפה טבעת אש של מאות אלפי רקטות ואלפי טילים אשר מערכות ההגנה המשוכללות (כיפת ברזל, שרביט קסמים, חץ) אינן מסוגלות לתת להן מענה הרמטי. ומעבר לאופק איראן מפתחת טילים מדויקים, טילי שיוט ומל"טים תוקפים אשר עלולים להסב נזק עצום לאתרים אסטרטגיים בישראל. ואילו חיזבאללה (בצפון) וחמאס (בדרום) בונים מערכי לחימה מתוחכמים אשר יאפשרו להם לנהל לוחמה א־סימטרית כואבת ומכאיבה נגד המעצמה הישראלית. כך שהשקט הוא במידה רבה שקט מתעתע. סיפור ההצלחה הביטחוני הוא במידה רבה שטחי. מתחת לפני הקרקע היציבה של ההווה מבעבעת לבה אשר עלולה לחולל התפרצות געשית עתידית מסוכנת וקטלנית.
אל הבעיה החיצונית מצטרפת בעיה פנימית שאינה פחות חמורה. שנות השלווה, השפע והשאננות פגעו מאוד במוכנות של צה"ל ובעמידות של החברה הישראלית. מעטים הלוחמים והמפקדים שיש להם ניסיון קרבי מלחמתי. שיעורם של המצטיינים המשרתים ביחידות לוחמות הולך ויורד. המשמעת האירגונית והמשמעת המבצעית התרופפו. המוטיבציה לשרת נחלשה. ובמקביל – הנכונות של החברה האזרחית לשלם את המחירים הגבוהים הכרוכים במלחמת דמים הלכה ופחתה. העמיק מאוד הפער בין האתוס האזרחי הנינוח של ישראל החדשה ובין האתגרים הכרוכים בעימות אכזרי וקטלני.
כך שבמבט אל עבר השנים הקרובות ואל עבר העשורים הבאים ברור לחלוטין שישראל ניצבת בפני איום אסטרטגי חסר תקדים ובפני איום קיומי. האיום האסטרטגי הוא האיום של המלחמה (הקונבנציונלית) הבאה. אשר עלולה להמטיר אלפי טילים על מרכז הארץ. ולהעלות באש שכונות שלמות בתל־אביב. ולהרוס תחנות כוח. ולשתק שדות תעופה. ולהרוג אלפי אזרחים. ולזרוע בלבול ומבוכה בצה"ל. ולגרום לכך שלמרות שישראל תנצח – מחיר הניצחון יהיה מחריד. והוא יחזיר את כלכלת ישראל עשור או שניים לאחור. ויפגע באופן אנוש במורל הלאומי של ישראל. ויפגע באופן הרסני בלגיטימיות הבינלאומית של ישראל. ויביא לידי כך שברבע המאה הרביעי לקיומה, ישראל תיאלץ להתמודד עם מצבים קשים שכמותם לא ראתה מאז הרבע הראשון לקיומה.
האיום הקיומי הוא האיום הגרעיני. אין שום חשש רציני שבעתיד הנראה לעין ייעשה שימוש בנשק אטומי נגד ישראל. דימונה עדיין דימונה. הצוללות עדיין צוללות. ההרתעה האסטרטגית מוחצת ורשת הביטחון הקיומית איתנה. אבל אם במהלך העשור השלישי או הרביעי של המאה ה־21 איראן תתגרען – ההגמוניה של דימונה תגיע אל קיצה. בתוך זמן לא רב סעודיה, טורקיה ומצרים יתגרענו אף הן. במזרח התיכון תקום ותהיה מערכת גרעינית רב־קוטבית אשר קשה יהיה לייצב אותה. ובתנאים החדשים האלה – אין לדעת מה יקרה. סביר מאוד שהמלחמות הקונבנציונליות יחזרו להתלקח (אחרי הפוגה של חצי מאה). וסביר מאוד שיהיו משברים אזוריים בנוסח משבר קובה. ייתכנו גם אירועים של טרור גרעיני. כך או כך או כך – ישראל תיאלץ לחיות תחת עננה של אימה. אף על פי שהיא תוסיף להיות חזקה מכל אויביה, היא לא תיהנה מאותו סוג של נינוחות נוחה ושאננה שהיא נהנתה ממנה בעשורים האחרונים.
כך שעל מנת להתמודד עם האיום האסטרטגי חסר התקדים ועם האיום הקיומי – ישראל תיאלץ לעבור מהפכה פנימית רב־ממדית. תקציבית: אחרי שחלקה של ההוצאה הלאומית לביטחון בתל"ג ירד מ־16.2 אחוזים ב־1980 ל־6.9 אחוזים ב־2000 ול־4.1 אחוזים ב־2020, לא יהיה מנוס מלהעלות אותו – באופן מושכל ויעיל. בה בשעה הצבא ייאלץ לייעל את עצמו וכנגד כל שקל נוסף שיקבל מהאוצר להתעצמות יהיה עליו לחסוך שקל של הוצאות מנהלה מיותרות ובזבזניות. צבאית: צה"ל יהיה חייב להודות בכך שהוא החליד ולהפוך להרבה יותר נועז, מתוחכם ונחוש משהינו היום. אופן ההתנהלות המגושם והמנומנם של צבא שבע ומדושן עונג יהיה חייב להחליף את עצמו באופן התנהלות ממושמע, החלטי ותוקפני. וינגייט, דיין ושרון של המאה ה־21 יחזירו לצבא ההגנה לישראל את הממד היצירתי והממוקד שהוא איבד. ממשלתית: המערכת הממלכתית תהיה חייבת ללמוד את לקחי 2006 (מלחמת לבנון השנייה) ואת לקחי 2020 (הקורונה) ולעצב את עצמה מחדש כך שתהיה מסוגלת לתת מענה ראוי למצבי חירום. רשות החירום הלאומית (רח"ל) תהיה חייבת להתארגן מחדש. כל מערך המשרדים, הרשויות והגופים המטפלים במצבים של משבר לאומי צריך יהיה להיבנות מן היסוד. הממשל האזרחי כולו חייב יהיה להקים את מרתף החירום אשר יאפשר לו לתפקד כהלכה כאשר העורף יהיה לחזית של המלחמה הבאה. אזרחית: החברה הישראלית תצטרך להפנים את העובדה שלמרות שהיא חברה חופשית משגשגת היא גם חברת מאבק. יהיה עליה לחזור וללמוד את שישראל הצעירה ידעה: להיות פתוחה ונחושה בעת ובעונה אחת. ולקיים משמעת עצמית גבוהה המאפשרת לעבור במהירות ממצב שלום למצב מלחמה בלי לאבד את העשתונות, ובלי לאבד את יכולת ההסתגלות וההתמודדות והעמידה. כי גם שבעים ושמונים שנה אחרי שהוא אמר אותן בנחל־עוז, מילותיו של משה דיין עדיין יהיו תקפות. זאת גזירת דורנו. וזאת ברירת חיינו. בלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
העניין עמוק. כוחה של ישראל של ממלכתיות בן־גוריון היה בכך שהיא הייתה מדינת צונאמי אשר ניהלה חיים אזרחיים מלאים ומסודרים ונוגעים ללב על שפת האוקיינוס. אבל ידעה תמיד – כמו כפר יפני או הולנדי ממושמע – שבכל רגע יללות הצופר עלולות להישמע. ונחשול של מים עלול לעלות מן הים. ועל כן היא חייבת לדאוג לכך שהסכרים יהיו ערוכים ומוכנים. והיא חייבת לוודא שסוללות העפר מוגבהות ותעלות הבטון נקיות. והיא חייבת לחיות בכל יום ויום בכפילות הזאת שבין הנורמליות של החיים־עצמם לבין ההיערכות לקראת הקטקליזם שעלול לקטוע אותם.
ישראל של הדור האחרון איבדה את תודעת הצונאמי ואת משמעת הצונאמי. אחרי שנים ארוכות כל כך של גיוס והתגייסות היא מאסה בטרגיות של המצב הישראלי. על כן היא ניצלה את שנות השקט והשפע כדי להתמכר לשאננות ולחיים הטובים. וכדי להדחיק את העובדה שלמרות שהיא התעצמה מאוד – היא עדיין ממוקמת על שפת אוקיינוס. והיא עדיין חשופה לנד המים אשר עלול לעלות מתוכו בכל עת.
האיום האסטרטגי המתעצם והאיום הקיומי שמעבר לאופק לא מאפשרים לנו להמשיך לחיות בגן עדן של שוטים. הצירוף של טכנולוגיות של המאה ה־21 עם אידיאולוגיות של המאה ה־11 מאיים עלינו באופן ברור ומוחשי. הממלכתיות החדשה תהיה חייבת להתמודד עם הצירוף הקטלני הזה ועם האיומים הדרמטיים הללו. יהיה עליה להפוך אותנו שוב לאתונה ספרטנית הערוכה לכל נחשול.